“וידום אהרון” – “קיבל שכר על שתיקתו. הגר”י ניימן זצ”ל אומר: קבלת הדין באהבה במקרה של אבון, רחמנא ליצלן, דורשת התעלות לדרגה גבוהה של יראת שמים. קל וחומר באסון הגדול שפקד את אהרון כאשר שני בניו מתו פתאום באחד מרגעי השיא שלו ושל האומה כולה בכל הדורות.
ניתן לשער שלאותה מדרגה נפלאה של “וידום אהרון”, קדמה עבודה רבה ביראת-שמים והתבוננות עמוקה בתכלית האדם עלי-אדמות. התגלות ה’ אל אהרון מוכיחה לנו שאהרון העפיל למדרגה של השראת השכינה ונבואה. ידוע שאין השכינה שורה מתוך עצבות. ואם זכה אהרון שנתייחד עמו הדיבור משמע שבהתבוננות ביראת ה’ הגיע להכרה ולאמונה שלמה בהשראת הנפש, וממילא ידע שאין להצטער הרבה על מת.
השקפה זו מובאת בדרי הרמב”ן על הפסוק “בנים רתם לה’ אלוקיכם לא תתגודדו”. וזה לשונו: “ורבי אברהם אמר אחר שאתם בנים לה’ והוא אוהב אתכם יותר מן האב לבנו לא תתגודדו על כל מה שיעשה, כי כל מה שיעשה לטוב הוא. ואם לא הבינוהו כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם, רק יסמכו עליו. כי עם קדוש אתה ואינך כשאר כל הגויים, על כן לא תעשה כמעשיהם”.
ולפי דברי הרמב”ן, המאמין בה’ יודע שהמיתה אינה אלא מעבר לעולם טוב יותר. והבכי על המת אינו אלא בחינת בכי של פרידה כפרידת אדם מידידיו המלווה בכי כאשר הוא נוסע למקום שהברכה מצויה בו. לכן, מובן שעל ידי “וידום אהרון” הגיע אהרון למדרגה של נבואה. אי אפשר לשתוק במצב כזה אלא על ידי אמונה בדרגה גבוהה.
הגמרא אומרת: חכמים בקשו מרב המנונא לשיר בחתונת מר בן רבינא. אמר להם אוי לנו שאנו מתים.
מדוע רב המנונא נתבקש לשיר כדי לשמח חתן וכלה והזכיר להם את יום המיתה, דבר המביא לידי עצבות? ותירץ הסבא זצ”ל מקלם שהזכרת יום המיתה אצל חז”ל לא הביאה עליהם עצבות. להיפך, היו שמחים כאשר היו נזכרים ביום זה, כמו שנאמר: “ותשחק ליום האחרון”, כי אין שמחה כהתרת הספקות ואין מקום להזכרת האמת כמו יום המיתה. כאשר הזכיר רב המנונא את יום המיתה נזכרו בתכלית האדם ושמחו.
בספר “תורת אברהם” מספרים בני המחבר על אביהם הג”ר אברהם גרודזינסקי זצ”ל, מנהלה הרוחני של ישיבת סלובדקה: הוא היה בעל ייסורים מאז ילדותו. אולם ייסורים מעולם לא שברו את רוחו. להיפך, התעלות וגבורה הפיק מייסוריו.
אחרי שהתמנה למנהלה הרוחני של הישיבה, הציפוהו גלי ייסורים שונים בזה אחר זה.
מתה עליו אמנו הרבנית ע”ה, והוא נשאר מטופל בשמונה ילדים קטנים, כשהקטנים בני שנה ושנתיים. אופייני שהוא לא בירך תיכף לשמע הבשורה הנוראה את ברכת “דיין האמת”. כל ימיו נלחם נגד השיגרה של “מצוות אנשים מלומדה “, והנה באה לידו מצוות צידוק הדין אשר עליה אמר רבא: “לא נצרכה אלא לקבלו בשמחה”. אחרי יומיים בירך את הברכה בדעת שלמה ונפש חפצה כדין.
