טעמי המקרא הם שיטה שלימה בתורה, שהיא אחידה בכלליה ברוב ספרי התנ”ך מלבד שלושה ספרי כתובים והם: איוב, משלי ותהילים, הנכללים בכינוי ‘ספרי אמ”ת’. טעמי הפסוקים בשלושת הספרים הללו שונים בכלליהם, ורוב הקוראים אינם בקיאים בהם. ובכלל התמעטו הבקיאים בדקדוק הקריאה ובטעמי מקרא עד שרבו השיבושים הן בקריאה והן בהדפסת סימני הטעמים. רבים מחכמי ישראל כתבו ופרסמו בחיבוריהם להעיר על ההכרח והחיוב לדייק ולדקדק בטעמי התורה ובקריאתה בכלל, באמירת מזמורי התהלים כמו כל ספרי הקודש.
ספר התהילים מיוחד מבין ספרי התנ”ך כמחובר במהותו לנעימת טעמי המקרא. מיוחד הוא כאשר פרקי הספר ידועים בכינויים “מזמורים”, וגם ברובם פותחים בכותרת על שם המשורר או כלי הניגון. ניתן למנות שמונה כינויים שונים הפרושים בכותרות המזמורים שבספר, והם: מזמור, שיר, משכיל, מכתם, תפלה, שגיון, שירה ותהלה. ומבין המשוררים נזכרו עוד בנוסף לדוד מלך גם משה רבינו, והלווים “בני קרח” “אסף” ועוד. עוד הרבה סימני ניגון נזכרו בתוך המזמור, כמו המלים: “סלה”, “הגיון” ועוד מלים הנדונות בין הפרשנים.

ובילקוט “תהילות יוסף” המצורף למהדורתינו “כתר מלכות” כללנו (שם באות יב) וכתבנו ע”פ הגמ’ בפסחים (דף קיז ע”א) כך: “אשרי האיש הלומד תהלים שנאמרו בעשרה מיני לשונות של שבח, ואלו הן: ניגון, ניצוח, מזמור, שיר, תפלה, הלל, ברכה, הודאה, אשרי, הללויה. וגדולה מכולם הללויה שכולל שם ושבח בבת אחת. וכן נאמר בעשרה מיני זמר, ואלו הן: שמינית, נחילות, דתית, נגינות, עלמות, שושנים, שושן עדות, אילת השחר, יונת אלם, ידותון”.

נגינה מיוחדת למזמורי התהלים נשתמרה בין יהודי תימן, אשר הרבו לקרוא בהם כמסורת שבע”פ. זכיתי מבית אבא ז”ל לשמוע את השתפכות נפשו בעת אמירת התהלים ממש כשיח של תפילה, כשיח של שבח והודיה לפני בורא עולם. והנעימה מגוונת ומשתנה בעתות שונים במהלך השנה, ואין דומה נעימת יום חול לנעימת השבת, ולא נגינת יום טוב ושמחה כנגינת יום תענית ועצב – ומעל הכל נפרשת התעלות של אמירה הבוקעת ועולה מתוך הלב והנשמה.

הרחבנו מעט בעניינם של טעמי המקרא מחשיבותם לכל מלאכת הקודש שבה זיכני השי”ת לעמול במהדורת התהילים. וזאת ידעתי, כי כאשר עולים ומבקשים להתעלות בסולם של קודש בין מזמורי התהילים, ודאי והכרח הוא לדייק כמסורת הקריאה, שהיא היא המכוונת את תפארת הקריאה ואת תפארת שלימות רעיונותיה – כבחינת הכתוב “ה’ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתיך”.