יום שלישי, י’ תמוז התשפ”ד
Search
Close this search box.

שתף:

חיבת הארץ נובעת מחיבת התורה

בפרשתנו פונים בני גד וראובן ומבקשים ממשה בקשה מפתיעה: אל תעבירנו את הירדן. הם מבקשים להתיישב בנחלה שממזרח לירדן – השטח שנכבש מידי סיחון מלך האמורי, ולא להכנס לארץ כנען עצמה שממערב לירדן.

משה רבינו מגיב בתקיפות: הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?! משה אף משווה את בקשתם של בני גד וראובן למעשי המרגלים, שהחלישו את המוטיבציה של העם להכנס לארץ!
כמענה לטענת משה, מציעים בני גד וראובן להיות החלוצים בראש המחנה, וכן להשתתף בכיבוש עבר הירדן המערבי, אבל להשאיר את משפחותיהם מאחור, בעבר הירדן המזרחי ולקבל שם את נחלתם.
מה כל כך הטריד את משה רבינו? וכי הוא לא הבין את כוונתם?
רבי יצחק עראמה, בעל ה’עקידת יצחק’ מסביר שכשמשה שמע את בקשת שני השבטים, הוא ראה שתי אפשרויות שיכולות לעמוד מאחורי הבקשה שלהם: או שהם מפחדים להלחם או שהם לא מבינים את החשיבות והקדושה של ארץ ישראל. מתוך שתי האפשרויות הללו, האפשרות של פחד היא הפחות חמורה, שכן פחד הוא דבר טבעי ולפעמים קשה לאדם להתמודד איתו. לכן משה הגיב לפי האפשרות הפחות חמורה – והסביר להם שאם הם משדרים פחד – זה יגרום למורך לב לכל העם, וזה עלול להוביל לחטא דומה לחטא המרגלים. אבל הם הסבירו לו שהם לא מפחדים, ואדרבא – הם מתנדבים להיות החלוצים. אז הבין משה שהבעיה חמורה יותר, ושהם לא מכירים ולא מבינים את מעלתה וקדושתה של הארץ.
את חוסר ההערכה של קדושת הארץ ניתן לראות מתחילת הפרק: וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה:
הפסוק פותח במקנה ומסיים במקנה – הדבר החשוב בעיניהם היה הרכוש, המקנה שלהם.
גם בבקשתם ממשה הם חוזרים על נושא המקנה, פעמיים: הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יְקֹוָק לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה:
אפילו כשהם מציעים לצאת חלוצים, הם אומרים: וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ. נשים לב שהם מקדימים את נושא הצאן והמקנה לפני הדאגה לנשים ולטף!
משה רבינו שם לב לכשל הזה אצל בני גד וראובן, ולכן כשהוא מגיע להסכם איתם, הוא אומר: בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם – קודם הטף ואחרי כן הצאן.
ואז, אחרי שיש הסכם מסודר עם שני השבטים הללו – מגיעה ההפתעה: וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן…
איך פתאום מצורף חצי שבט המנשה לנושא? הרי הם לא ביקשו להשאר בצד המזרחי של הירדן. הם לא היו חלק בכל המשא ומתן, אז למה משה מצרף אותם?
הרמב”ן כותב שמשה ראה שהשטח הכבוש מידי סיחון ועוג גדול מידי ולכן הוא צרף גם את חצי המנשה.
הנצי”ב נותן נימוק יותר רוחני – משה ראה שבני גד וראובן נוטים אחרי הצד החומרי של החיים. הם דואגים מאוד לצאן ולמקנה שלהם, ועלולים להתנתק מהתורה, מהעולם הרוחני. לכן ביקש משה מבני מנשה להשאיר חצי שבט יחד עם בני גד וראובן כדי לחזק את הצד התורני והרוחני אצל יושבי עבר הירדן המזרחי.
אם נחבר את הדברים יחד, נבין שבני גד וראובן לא העריכו מספיק את ארץ ישראל וקדושתה – והדבר נבע מכך שנטו יותר מידי אחרי החומריות והרכושנות. את הנושא הזה ניסה משה רבינו לתקן על ידי כך שצרף אליהם את חצי המנשה.
שנזכה להיות בבחינת בני מנשה, שיודעים לחבר את כל חלקי עם ישראל אל קדושת הארץ ואל התורה הקדושה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ההרשמה התבצעה וצוות הללויה ירשום את האותיות בספר עבור החיילים הגיבורים שלנו. יחד ננצח.

שימו לב!

כדי לכתוב ספר תורה וכדי להמשיך ולעמול אנו זקוקים לעזרתכם

השקיעו מספר דקות והוסיפו זכויות לעם ישראל