“מה שמע שמועה ובא, קריעת ים סוף ומחית עמלק”.
הגר”י לוינשטיין זצ”ל אומר שהתעוררותו של יתרו יסודה בשמועה גרידא, ובכל זאת בחז”ל רואים אנו שזכה בעבורה לכבוד רב: “אמר הקדוש ברוך הוא אני שאמרתי והיה העולם, אני המקרב ואני המרחק. אני קרבתי ליתרו ולא רחקתיו, אדם שבא אצלי לא בא אלא לשם שמים, אף אתה קרבהו ואל תרחיקהו. ומיד יצא משה לקראת חותנו. יצא משה, יצא אהרון נדב ואביהוא ואף ארון יצא עמהם”.
וכל זה זכה עבור שמיעה אחת, שכיוון ששמע, בא להתגייר לשם שמים. וכיוון שבא להתגייר, זכה לכל הכבוד הגדול הזה.
גודל מעלתה של השמיעה לימדנו שלמה המלך באומרו: “שמועה טובה תדשן עצם”. “אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין”.
אף שמדובר בשמיעה אחת, בכל זאת יש בכוחה לדשן עצמותיו של האדם וכך גם ביתרו. בשמיעה אחת השתנה כל מהלך חייו. מיד עזב את אורחות השקר שהלך בהם, ויצא למדבר לקרב אנשים זרים.
כך צריכה להיות הנהגת הבריא בנפשו. כאשר הוא שומע דברי התעוררות, צריכים הדברים לחולל מהפכה גמורה בנפשו.
הרמב”ן אומר: בעת שהאדם רואה ושומע מופת אחד כבר חייב להודות שיש א-לוה שיודע ומשגיח ויכול. ואין צורך במופתים רבים. ואומר הסבא מקלם ז”ל שנס אחד בלבד מספיק לנו להתחזק באמונה וכל המעלות והמדרגות שחייבין להגיע אליהם אפשר לזכות רק מנס אחד, ורק מתוך טובת השם יתברך וחסדיו עם ברואיו ניתנו לנו ניסים רבים להתחזק בהם.
מהעובדה שיתרו נוטש את משפחתו וממיר את דתו הבינו חז”ל שכנראה שמע שמועה מיוחדת שהסובבים לא שמעו אותה. ולכן יש כאן תמיהה.
יתרו שמע מה שכולם שמעו את אותה שמועה. אבל למרות ששמעו נשארו על מקומם וברשעותם. כי הלב שלהם נתון בתוך תאוותיו. אבל על יתרו אמרו חז”ל “שלא הניח עבודה זרה שבעולם שלא עבד אותה, ואחר כך נתגייר”. משמע שהיתה בו מידה גדולה של בקשת האמת, ועבד עבודה זרה אחת וראה שאין בה כלום והשליכה מלפניו וכך כל עבודה. וכיוון שביקש את האמת, עזר לו השם למצוא אותה.
מכאן נלמד שבכל שמיעה צריכה להיות הקשבה פנימית והאזנה לאמת. לא די בשמיעה ובידיעה, אלא עלינו להשיב אל הלב ולפעול ברוח התורה.
