והעניין הוא כי הנה מצינו שהסוכה מרמזת על מה שכתוב בשיר השירים “וימינו תחבקני” כי בחיבוק הזרוע יש שתי דפנות ועוד מעט דופן שמרמזים על סוכה הכשרה בשלושה דפנות כאשר השלישית יכולה להיות “אפילו טפח”. וכך החיבוק של השם מרמז על הסוכה שמגיעה אחרי עבודת ראש השנה ויום הכיפורים.

כי בראש השנה ויום הכיפורים זוהי עבודת היראה, שכידוע שמאל מרמז על יראה (שמאלו תחת לראשי) ובהם ממליכים את הקדוש ב”ה למלך, ופועלים את הרגשת המלך ונזכרים שאנו ככל הברואים – עבדי המלך.   ובסוכות מתגלה החיבוק והחסד שמרמזת עליה היד הימנית כידוע, שהוא התוצר של עבודת ראש השנה ויום הכיפורים.  (וכפי המבואר בסוד, שממאה (100) התקיעות של ראש השנה בגימטריא – “סכך”, וגם מענן הקטרת של יום הכיפורים – זוכים לסכך של הסוכה זכר לענני הכבוד).  וידוע שחיבוק הוא מרמז על אהבת השם אותנו, אך יש לשאול למה דווקא חיבוק? הרי יש גם נשיקה, וחיוך, ודיבור אוהב.   ולמה בחר השם לתאר את הקשר המיוחד שלנו איתו כחיבוק דווקא?

והתשובה בזה – כי הנה כל סוגי האהבה הנזכרים מלבד החיבוק. היינו הנישוק והדיבור והחיוך, הם דווקא דרך החלקים הפנימיים של הגוף. כלומר הם נמצאים דווקא בחלקים החשובים והעיקריים של הגוף, ולא בחלקים האחוריים והנסתרים יותר של הגוף. והמשל בזה הוא – כי בדרך כלל האהבה קלה ופשוטה יותר כשפוגשים את האדם בחלקים היפים שלו, בחלקים החיוניים שלו, בדיבורים הנעימים שלו, ובמחשבות המעולות שלו, ובמעשים הטובים והמועילים שאצלו.   אך שנפגשים עם החלקים היותר אחוריים שלו, עם החולשות שלו, והחסרונות שלו, ועד למעשים המכוערים ביותר שבו, אז קשה יותר לנשק ולחייך ולדבר בדיבורי אהבה, וגם כשעושים את אלו, זה נעשה בדרך כלל, בעבודה, ובמלחמה גדולה. 

אך החיבוק – הוא נעשה דווקא ביד שמקיפה את החלק האחורי של האדם, את גבו, ופחות את החלקים הפנימיים והגלויים שבו. וזה מרמז על אהבה שאין בה תנאים, על אהבה שאינה תלויה בדבר, על אהבה שלא תלויה בחוזק וחולשה, בהצלחה ובכישלון, אהבה שהיא עצמית.   וזוהי האהבה שמפגין הקב”ה לבניו בני ישראל בחג הסוכות. אהבה שהיא ללא תנאי, אהבה של “וימינו תחבקני”, כי החסד שבימינו מגיע לבני ישראל בצורת חיבוק מבלי הבט על מצבם העכשווי, אלא מתוך הסתכלות על שורש הנשמה שלמעלה מפגעי הזמן והפועל.

וזהו תוכן העניין שכל ישראל עתידין וראויים לישב בסוכה אחת.  כי סוכתו של הקב”ה מוכנה לכל אחד ואחת מבני ישראל, כי אהבתו אלינו היא ללא תנאי וללא סייגים. כלומר אף שיש שכר ועונש, ויש בחירה בין טוב לרע, זהו דווקא מצד מקום הגילוי והטבע.  אך בהתגלות השם לבניו מהמקום האמיתי והשורשי, הנה שם, כבכל אב ובן לא שייכים כל העניינים הללו.  כי מצד האמת לאמיתה. אב אוהב את בנו בלי תנאים ובלי חשבונות כלל. וגם אם עושה להיפך ומייסרו זהו גם כן רק מאהבתו אותו.
ובחג הסוכות מתגלה עצם האהבה הזו, ושייכת לכל אחד מישראל ועל כן כלל ישראל ראויים ועתידין לשבת בסוכה זו. 

וזוהי גם הסיבה שאוגדים את ארבעת המינים בחג הסוכות דווקא, כי כידוע ארבעת המינים מסמלים על ארבעה סוגי יהודים. האתרוג שיש בו טעם וריח – מסמל את הצדיק.
והלולב שיש בו טעם (בתמרים שבו) ואין בו ריח – מרמז על בעל התורה.
וההדס שיש בו ריח ואין בו טעם – מסמל על בעלי המצוות הפחות למדנים.
והערבה שאין בה לא טעם ולא ריח – מרמזת על עמי הארצות שאין בהם כל כך תורה ומצוות.

ובכל זאת התורה מצווה אותנו לקחת את כל ארבעת המינים הללו ולכרוך אותם יחדיו, ועד לאופן כזה שאם תחסר הערבה בלבדה, עדיין לא תתקיים המצווה. כי כל ישראל ערבים זה לזה וזה בזה. ואם לא נמצאים יחדיו באחדות הזו, לא ניתן להיות בשלמות אלוקית אמיתית, אשר על כן עניין חג הסוכות וארבעת המינים הנמצאים בו מרמזים כולם על אחדות גדולה.

ויהי  רצון שבסוכות זה נזכה לאחדות השלימה ביותר, האחדות המיוחדת, שבה נתאחד באופן אמיתי ועצמי עם אבינו בוראנו, באופן גלוי, יחד עם כל אבותינו הקדושים, ועם משיח צדקנו, בירושלים עיר הקודש, בגאולה האמיתית והשלימה. בזמן קרוב. בחג הסוכות השתא בע”ה.