מעשה היה בעיר אחת שהיה בה רב תמים וישר, שתיקן והנהיג בבית הכנסת שלו, שלא ידברו בשום אופן שבעולם דברי חול בבית הכנסת, והיה מקפיד על כך בכל כוחו.
בימים ההם, היה המנהג ששמש בית הכנסת היה מסתובב בבתי העיירה כרבע שעה לפני התפילה, כדי לעורר את האנשים לתפילה.
והנה, פעם אחת ראה השמש שני אנשים יפים וגבוהים שהיו זוהרים כזוהר החמה, ומעולם לא ראה דמות קורנת וזורחת כדמותם, עקב אחריהם, וגילה שהם הולכים לביתו של הרב ולומדים איתו תורה.
השתומם השמש על המראה הזה, מפני שאף על פי שהיה הרב איש תמים וישר, מכל מקום לא היה מוחזק למופלג בתורה במדרגה כזו שיבואו אנשים צדיקים כאלו ללמוד תורה מפיו, והשמש שמר את הדבר בליבו.
לאחר שהלכו האנשים, ניגש השמש לרב ושאלו מי היו אותם האנשים שהופיעו אמש בבית הרב ולמדו עימו תורה? ענה לו הרב: דע, כי האנשים שראית היו אליהו ואלישע הנביאים, וזכיתי שיבואו אצלי בגלל שאני נזהר שלא לדבר ושלא ידברו בבית הכנסת כלל, ואתה זכית לראותם, משום שאתה מעורר את הקהל לבוא לבית הכנסת שלי ששם לא מדברים דברי חול.
אדם שלא מדבר בבית הכנסת יזכה להחזיר בתשובה, כפי המסופר בספר “טובך יביעו”, על אדם שחזר בתשובה שלמה בזכות שכאשר נכנס באקראי לבית כנסת שבו לא מוציאים הגה מתחילת התפילה ועד סיומה, והוא התרגש מאוד מכך וזה גרם לו חשק לדעת למי הם מתפללים, ובעקבות כך חזר בתשובה שלמה.
סיפר איש אחד, שזכור לו שבהיותו ילד, היה באשכנז בית כנסת אחת שנהגו בו מורא מקדש ביראה גדולה, ולא היו מדברים שם דברי חול כלל, וכשהיה נקלע לשם אדם זר והיה מדבר בתפילה, היו מוציאים אותו מהתפילה.
וסיפר אותו האיש, שאותו בית הכנסת לא נחרב בשואה, ולא היה לגרמנים שום שליטה עליו, ונשארו שם כל ספרי הקודש ותשמישי הקדושה ללא שום נזק.
וזה רמוז במילה “שיבה” שהיא ראשי תיבות: שתיקה יפה בשעת התפילה, לרמז: שכל מי שאינו מדבר בבית הכנסת בפרט בשעת התפילה, יזכה לשיבה טובה.
כתב ה”ואין למו מכשול”: שכל הזהיר שלא לדבר שיחה בטלה בבית הכנסת, זוכה לאריכות ימים ושנים, ולזרע של קיימא, ותפילתו נשמעת, וזוכה לפרנסה טובה ולעוד ברכות גדולות ונשגבות, ואשריו בעולם הזה ובעולם הבא (שמירת הדיבור ב’, עמוד 490).
וכן מסופר על אדם שקיבל את המחלה הנוראה ובעקבות כך קיבל על עצמו קבלה שלא לדבר שיחת חולין כלל בבית הכנסת ובבית המדרש, והפלא ופלא המחלה נעלמה כלא הייתה.
