הגמרא במסכת כתובות (סג.) מספרת: שלאחר י”ב שנה שבהן למד תורה רבי עקיבא חזר לביתו והביא עמו שתים עשרה אלף תלמידים, ולפני שנכנס לביתו שמע זקן אחד שאמר לאשתו: עד מתי את מתנהגת כאלמנה, שהרי בעלך עזב אותך לשתים עשרה שנה? השיבה לו: אם בעלי היה שומע אותי הייתי אומרת לו שילך ללמוד עוד שתים עשרה שנה נוספות, וכששמע זאת רבי עקיבא, חזר מיד לתלמודו, ולא נכנס לביתו אפילו לרגע קט, ואחרי שתים עשרה שנה נוספות חזר עם עשרים וארבע אלף תלמידים.
נשאלת השאלה: היכן הכרת הטוב שהיה חייב לה?? וכמו שאמר רבי עקיבא אחר כך: “שלי ושלכם – שלה הוא”, שהיא הפכה אותו מרועה צאן לרבן של ישראל, ומדוע לא נכנס לפחות לרגע אחד – לשמח את ליבה? מצאתי לשאלה זו שני תירוצים נפלאים:
א. מובא בספר “שיחות חיזוק” לגאון רבי חיים שמואלביץ זצוק”ל (שנת תשל”א, מאמר ט”ז): רבי עקיבא לא נכנס, כי אינו דומה דבר שלם – לשני חצאים של אותו דבר אפילו ששניהם לפנינו, ואף שכ”ד שנה הם פעמיים י”ב, מכל מקום אין שתי פעמים י”ב – שווים לכ”ד שנה, וכל מה שזכה רבי עקיבא על ידי כ”ד שנה רצופות לא היה זוכה על ידי פעמיים של י”ב שנה.
ב. הגאון רבי יחזקאל לוינשטיין זצוק”ל אמר על מעשה זה: שחשש שאם יכנס עלול להיטרד, ולא יוכל לשוב לבית המדרש.
וזה בא ללמדנו: שכל דבר שעלול להפריע לך מללמוד תורה, אל תיכנס אליו, שמא חס ושלום תיטרד ומתוך כך לא תשוב לבית המדרש!!
הגמרא במסכת שבת (לג:) מספרת: שלאחר שישבו רבי שמעון בר יוחאי ובנו שתים עשרה שנה במערה, בא אליהו הנביא ועמד על פתח המערה ואמר: מי יודיע לבר יוחאי שמת הקיסר והתבטלה הגזירה, כששמעו זאת רשב”י ובנו יצאו מהמערה.
הקשה על כך רבנו יוסף חיים בספרו “הבן יהוידע” (ד”ה אתא): הרי אליהו היה בא אצלם בכל יום ועסק בתורה עימהם, ומדוע הוא לא נכנס לתוך המערה ואמר לרבי שמעון שהקיסר מת, אלא עמד על פתח המערה ואמר להם? אלא מתרצים: שאליהו הנביא לא רצה להפסיק אותם באמצע לימודם, ולכן עמד מחוץ למערה והשיח לפי תומו שהקיסר מת, ולא נכנס ממש לתוך המערה להפסיקם מלימודם.
וזה בא ללמדנו: שאפילו אחרי 12 שנה שחיכה רשב”י שיודיעו לו שהקיסר מת, לא ביטלו אליהו הנביא מתורה, אז קל וחומר שאסור לנו להפסיק את חברינו מלימוד בשביל לשאול אותו: מה עשית אתמול? האם אתה מגיע לאירוע? וכו’..!!
הגמרא במסכת עבודה זרה (ג:) אומרת: שאדם שפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה, מאכילים אותו גחלי רתמים.
וביאר הרד”ק בתהילים (ק”כ, ד’): גחלי רתמים הם חמים מאוד, ולא יכבו אלא לאחר זמן רב, אף בעת שנראים כבים מבחוץ וידמו אפר, הם מבפנים אש בוערת.
ונשאלת השאלה: מדוע מאכילים גחלי רתמים את האדם שפוסק מלימודו, ומדבר דברים בטלים, למה לא מענישים אותו באופן אחר? רבנו המהר”ל בספר “נתיבות עולם” (נתיב התורה, פרק ט”ו) כתב לבאר: שכל דברי תורה יש להם טעם טוב, כמו שכתוב בתהלים (תהילים י”ט, י”א): “וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים”, לפיכך הפוסק מהתורה ועוסק בדברים בטלים שאין בהם טעם, מאכילים אותו דבר שאין בו טעם שהם גחלי רתמים.
הגמרא במסכת (שבת לא.) אומרת: שבשעה שאדם יגיע לעולם האמת ישאלו אותו האם קבעת עיתים לתורה?? ובספר “לב אליהו” כתב: אנו חושבים ששאלה זו שואלים רק על בן אדם שאין תורתו אומנותו, ועל כן שואלים אותו אם לכל הפחות קבע עיתים לתורה, אך יש לדעת שגם תלמיד חכם שיושב כל היום בישיבה ולומד, אך בעת לימודו הוא סוגר את הגמרא בשביל דבר קטן ויוצא החוצה??!! יש מקום לשאלה זו – קבעת עיתים לתורה? כלומר: האם עשית תורתך קבע ולא באופן עראי, וכך התבטא רבי יהודה צדקה זצוק”ל באחת משיחותיו ואמר: כדי להשיג אתרוג בלתי מורכב, אנשים טורחים ונוסעים למרחקים, אך האם הם גם דואגים שהלימוד תורה שלהם, לא יהיה מורכב בדברי בטלה ואיסור??!
בשו”ת “שבט הקהתי” (חלק א’, עמוד רע”ב) הביא עדות על הגאון רבי זלמן מרגליות שבעת שהיה צריך להפסיק ממשנתו ולדבר שיחת חולין, היה מסיר את מעילו כדי שלא ידבר דברי חולין באותו בגד שלומד בו תורת ה’ יתברך!!
כתב החפץ חיים בספרו “זכור למרים” (פרק ט’): אם אדם אחד יקנה מסכת שנדפסה בנייר יפה ובאותיות נאות, אך באמצע הסוגיות יהיו דפים שכתובים בהם דברי הבל, האם יעלה על בר דעת לקנות ספר כזה? פשוט שלא!!
וכמו כן, כאשר המלאך יקרא בפני פמליא של מעלה את המסכת שאותו אדם למד, הוא יזכיר גם את הדברים הבטלים שדיבר באמצע לימודו, ואין בושה גדולה מזו!!
כתב הגאון רבי אליהו מני זצ”ל: כה חמור עניין הדברים בטלים כשלעצמו, ועל אחת כמה וכמה נורא הוא להפסיק באמצע לימוד התורה ולדבר עם חבירו דברים בטלים.
והביא דוגמא לכך: האם יעלה על הדעת: שאדם שהוא באמצע שיחה עם המלך מפנה את גבו ומשוחח עם אחד ממשרתי המלך שיחת חולין והמלך עומד וממתין לו שיסיים את דיבורו? פשוט שלא!! כי אין מרד גדול מזה!
על כן, יש לדעת כי אדם כזה הוא כל אדם שמפסיק באמצע לימודו, ומדבר עם חבירו דברי חולין, הרי הוא כמפסיק את שיחתו עם בורא עולם, שהרי העוסק בתורה – שכינה כנגדו ונחשב כעומד לפני המלך ומדבר עמו, ומדבר עם בשר ודם, ואין מרד גדול מזה!
בעלי המוסר המשילו את האדם שמפסיק מלימודו, למים בקומקום שרוצים להרתיחם, וזמן הרתחתם נניח רבע שעה, הלא כל בר דעת מבין, כי אותה רבע שעה, צריכה להיות באופן רצוף, אך אם נרתיח את הקומקום דקה ונפסיק לרגע, ואחר כך עוד דקה ונפסיק, אז אפילו אלף דקות, לא יספיקו להרתיחם בדרך שכזו.
בדומה לכך גם כשהאדם לומד תורה, כשהוא מתחיל ללמוד בבחינת (תהילים ל”ט, ד’): “חַם לִבִּי בְּקִרְבִּי, בַּהֲגִיגִי תִבְעַר אֵשׁ” – אולם אם מפסיק הוא מלימודו, הרי שכל חום לימודו נפסק, וכל הקדושה פורחת!!
מכאן אנו למדים: שכל אדם שלומד את התורה הקדושה, ישתדל שלימודו יהיה נקי מדברי חול, ויהיה בנוי אך ורק מהדברים בהם הוא לומד ללא הפסק כלל, כמו שנאמר (שיר השירים ג’, י’): “תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה”, ויהי רצון שנזכה ללמוד את תורתו הקדושה בלי דיבורים של חול כלל.
