אך בין כך ובין כך לא עלה על דעתם כלל שתהיה איזו בעייה לכבוש את הארץ, שהרי הקב”ה הבטיח לתתה לעם ישראל, וודאי הוא עצמו ובכוחו יכבוש את הארץ. ובכל זאת המרגלים הללו, למעט שניים, חוזרים ומוציאים דיבה על הכניסה לארץ ישראל, ומודיעים שהיא לא ניתנת להיכבש ושזה בלתי אפשרי לגבור על מי שנמצא שם, ועד שאומרים (כפירוש חז”ל) שכאילו הקב”ה בכבודו ובעצמו לא יכול לכבשה!
והדברים תמוהים ביותר! הרי אותם מרגלים יצאו ממצרים וראו איך הקב”ה הוציא עבדים, שמבחינה פיזית ומנטלית לא הייתה להם שום יכולת הגיונית לצאת ממצריים, והקב”ה הוציאם באותות ובמופתים, וקרע להם את הים, הם הרי ראו את כל הניסים שנעשו במדבר בכל יום, ענני הכבוד, עמוד האש, בארה של מרים ועוד ועוד. הם הרי בעצמם היו אוכלים מן ממש באותו יום שיצאו לתור את הארץ, שהוא עצמו נס בלתי נתפס. כיצד יעלה בכלל על הדעת שהם יפקפקו ביכולת השם לכבוש את ארץ כנען, ארץ של אנשים, גדולים וענקים ככל שיהיו!
אחת התשובות המעניינות ביותר, ששופכת אור על הנושא ומגלה רבדים חשובים מאוד בפרשת השבוע הנוגעים לנו לחיי היום יום, נמצאת בחידושיו של האדמו”ר הזקן (רבי זלמן שניאור מליאדי – מייסד שושלת חסידות חב”ד) בו הוא מסביר את מחשבתם העמוקה והקדושה ועם זאת המוטעית והנפשעת של המרגלים.
המרגלים ידעו זה מכבר שהכניסה לארץ דורשת עבודה בדרך הטבע. כך השם חפץ לעסוק בענייני הארץ בכל הרבדים. אם בעבודה פיזית על מנת להרוויח בפרנסה : “שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך וגו'”, או אם לצאת למלחמות כדי לכבוש או לשרוד : “כי תצא למלחמה על אויביך” ועוד כהנה וכהנה פעולות גשמיות, כבדות ומייגעות כמו הקמת מערך צבאי, מדיני, בריאות, רווחה, תעסוקה, וכו’ וכו’. דברים שיפגעו בהרגשת הקדושה. לדידם של המרגלים לא ניתן להישאר בקדושה, ובטח שלא בקדושה כזו כפי שחוו במדבר עם משה רבינו וענני הכבוד – באופן שכזה. שכן רואים אנו בחוש, ובוודאי שבשכל, שהקדושה דורשת התבוננות, ריכוז, התבודדות, וויתור גשמי במקרים רבים, ועוד, והרי אף אבותינו היו רועי צאן, וגרים בארץ לא להם, ולו בכדי להשיג עוד התעלות רוחנית קלה על ההתעלות הקודמת. כיאה לאדם שמחפש את הקדושה.
המרגלים רצו קדושה ואלוקות. הם אהבו את התורה והמצוות, ולא רצו להחליפם בדבר! אפילו לא בארץ זבת חלב ודבש.
לשיטתם כיוון שזהו רצון השם שבארץ המובטחת יצטרכו לקיים בדרך הטבע, ובהשתדלות אנושית, את כל המצוות התלויות בארץ, לכן גם השם לא יתערב בניסים, ובגילויים, כי זהו הרי רצונו, ובאופן כזה אי אפשר הם אמרו… לא ניתן לחיות, ולנצח את העולם בלי ניסים ובלי נפלאות. ולכן טענו שכביכול גם השם לא יוכל לשנות את המצב שעליו הם קובלים. לכן צעקו המרגלים. אפס כי עז העם, ולכן אמרו כי חזק הוא ממנו (כביכול מהשם). כלומר המרגלים – כל שרצו הוא : קדושה וטהרה, כל שרצו : זה עולם יפה וטהור, הם הבינו שהעולם קשוח ורצו לחיות במקום רוחני ונעלה. ולכן עשו כל זאת.
אלא שטעותם ואף פשעם, הייתה בכך שלא הכירו ברצון השם באמת. וכמאמר הידוע “שהדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות”, אדם יכול מתוך שכל מעוות שלא רואה את עומקי הדברים, להגיע מתוך רצון וכוונה טובה לפגוע בדברים הכי עמוקים ודקים שבבריאה. שכן המטרה האלוקית היא שתהיה גאולה וגילוי אלוקות דווקא למטה למטה בעולם העשייה הגשמי, בארץ דווקא, בעולם דווקא, ולהיפך ממה שחשבו, השם אינו עוזב את הארץ לטובת המדבר, להיפך – השם מבקש לעזוב את המדבר לטובתנו, כדי שנהיה חלק מהשליחות, חלק מהמטרה, חלק מהבאת הגאולה. והגאולה עצמה תגיע לכל יושבי תבל, לא רק לאליטה היושבת בתוך ענן במדבר ושותה מים לא הגיוניים, ואוכלת אוכל מן השמיים. כי השם נמצא גם בעולם הזה, ומגלה בו את אותותיו, ואת ניסיו בכל יום ובכל שעה ובכל עת, רק שהפעם ישנו שילוב של שמיים וארץ, של גשמי ורוחני, של העולם הזה והגאולה ביחד, של הגיון ושל אמונה, של קודש שמתגבר בתוך החול ועל החול. של גאולה אמיתית ושלימה שמגיעה דווקא כאן בעולמות התחתונים, ובתוך ההשתדלות הנדרשת וודאי נמצא אך ורק השם, לא פחות ממה שהיה במדבר, כי מי שיש לו עיניים לראות מבין ותופס שההשגחה היא בכל פרט ופרט ואדרבא בעולם הזה נדרשת השגחה ודיוק אלוקי לעין ערוך ממה שנדרשה במדבר, ועד שבאמת גם פה השם מנהל את העולם ואין עוד מלבדו כלל, רק שפה יש העלם, ובהשתדלות עלם הזה נדרש מאיתנו לגלות את האלוקות על ידי שאנו חורשים וזורעים אך מאמינים ואף יודעים שהכל מחי העולמים עד שמתגלה בגילוי גמור שזהו חיבור שמיים וארת, עליונים ותחתונים, (שם הויה באדנות) ויהי רצון שכבר נזכה לראות את גילויה העוצמתי והאין סופי של הגאולה האמיתית והמושלמת בקרוב מאוד, על ידי עבודה משותפת שלנו בעבודתם של יהושוע וכלב וחבריהם בעגלא ובזמן קריב.
