” ויהי אחר הדברים האלה והאלוקים נסה את אברהם”.
מקשים העולם על השוני ביחסה של התורה אל הניסיון הראשון לעומת הניסיון האחרון – הוא לפלא בעיני העולם. הניסיון הראשון היה כידוע ניסיון אור כשדים שבו אברהם הפיל את עצמו אל תוך כבשן האש מרצונו מבלי שנצטווה על זה מפי השם יתברך. לעומת זאת ניסיון העקידה – אף על פי שנדרש בו להעלות את בנו יחידו לעולה – מ”מ היה זה לפי ציווי השי”ת. יתירה מזאת, הניסיון הראשון היה עוד בטרם הציץ עליו בעל הבירה, ואף על פי כן הלך בשמחה להישרף למען כבוד שמו יתברך. מה שאין כן בניסיון העקידה, שהיה לאחר שנתגלה ה’ אל אברהם כמה וכמה פעמים. וכאן נשאלת השאלה מדוע ניסיון אור כשדים מוזכר בתורה רק ברמז בפסוק ” אני ה’ אשר הוצאתיך מאור כשדים”, ואילו בתיאור מעשה העקידה הרחיבה התורה מאוד? גם אנו בכל הדורות מזכירים רק את העקידה ולא את ניסיון אור כשדים.
הדבר צריך ביאור. לדעת מו”ר הגר”א לופיאן זצ”ל, הסיבה שאין התורה מתפעלת כל כך ממסירות הנפש שגילה אברהם בניסיון אור כשדים, היא משום שאברהם עשה זאת מתוך הכרה שכלית ברורה. אחרי שבשכלו הבהיר השיג את האמונה בה’ – וגם התברר והתאמת אצלו כי חובתו בעולמו היא למסור נפשו עבור כבודו יתב’- הרי זה עונג של ממש עבורו למסור את הנפש על זה. לעומת זאת, ניסיון העקידה קשה היה אפילו לאברהם, לפי שכל ימיו היה עובר ממקום למקום וקורא בשם ה’. לכולם היה אברהם אומר שהעבודה לשם יתברך היא אך ורק בעשיית חסד ורחמים בעולם, ובוודאי שלא על ידי שחיטת בני אדם והקרבתם לפניו כפי שהיה נהוג בזמנם. לאחר שנים רבות של עשיית נפשות ברוח זו, הוא שומע את הציווי: “קח נא את בנך… והעלהו שם לעולה” – מה יענה אברהם, במקרה כזה, לחסידיו שומעי לקחו שבכל אתר ואתר לאחר שובו מהר במוריה, מעקידת בנו יחידו על פי ציווי ה’ ? כמו כן בהחלט היה ניתן לצפות שאברהם ישאל את עצמו מה יהיה עם כל האלפים והרבבות שנתקרבו על ידו לעבודת ה’. הרי הם ודאי יחזרו לסורם ונמצאת כל יגיעתו במשך עשרות שנים לריק. לאור כל זה לא היינו מתפלאים אילו היה אברהם שואל את עצמו האם יתכן שזהו באמת חפץ ה’?
אלא שבין הטענות של השטן שבא להטעות את אברהם ויצחק בדרכם אל העקידה, אנו מוצאים אכן שאמר שכל הציווי של והעלהו לעולה אינו אלא כדי לנסותו ולהיטיב לו באחריתו, אם יימנע מן המעשה הזה. אבל אברהם עבד ה’, קיים במלואו את הצו “התהלך לפני והי’ תמים”. הוא לא עשה שום חשבונות של רווח והפסד בשעת חיובו לקיים מצות בוראו. ואפילו לא חשבון כזה הנראה צודק לכבודו של מקום. כל זאת משום שירא לסטות אפילו במשהו ממה שנצטווה. בטוח היה אברהם כי ה’ לא יעזוב חסדו מאתו ולא יכשילנו בדבר שהוא עלול לטעות בו. ובאמת כך היה שלא ציווהו ה’ לשחוטו אלא להעלותו. אלא שכל זה היה הניסיון שאברהם לא יבין את הרמז.
ומשום שאברהם הלך לקיים את מצות בוראו גם כאשר הציווי הוא נגד שכלו והבנתו, האריכה התורה בזה יותר מאשר בניסיון אור כשדים. וזה גם מה שאמר לו המלאך אחרי העקידה: “עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה”. לא נאמר כאן “אוהב אלוקים אתה ה”, משום שעיקר ושורש מעשה העקידה היה מכוח היראה והפחד שלא להמרות את פי ה’ בשום עניין ואופן שבעולם. והוא משאחז”ל “אם יאמר לך אדם חכמה בגויים תאמין – תורה בגויים אל תאמין”. חכמה, היא התנהגות האדם על פי השכל. ואכן פילוסופים גדולים כמו סוקרטס שלחם נגד העבודה הזרה עד מסירות נפש, ומסופר עליו שכשנגזר עליו דין מוות והוגשה לו כוס הרעל להמיתו, שתה את הרעל בשוויון נפש ולעג לסובבים אותו כי חכם גדול היה. כל הנהגתם היתה על פי שכלם וחוכמתם; אבל “תורה בגויים -אל תאמין”. כי בשום אופן לא ישיגו אורחות חיים על פי התורה. אצלם לא תיתכן הנהגה על פי דרך מסוימת נגד השכל האנושי, ובאמת לא נצטוו על זה. מה שאין כן בני אברהם ויצחק ויעקוב, לנו ניתנה דרך התורה לשמור דרך עץ החיים.
