פרשה פשוטה – פרשת השבוע בראשית

אפילו אם הוא אוכל רק עפר, הרי עפר מצוי בכל מקום בעולם בו הוא הולך. אילו האדם נצטווה לחרוש את האדמה ועד שהאדמה מגדלת לו משהו לוקח כ”כ הרבה זמן וטרחה עצומה, אז לכאורה נראה שהאדם נענש יותר קשה מהנחש.

בחסידי ה’ זכינו כל עם ישראל לסיים את חמשת חומשי התורה.
פרשה פרשה בכל שבוע ובחג שמיני עצרת שמחת תורה חגגנו את סיום הלימוד בשמחתה של מצווה. שמחה אמיתית מלבותיהם של ישראל לאבינו שבשמיים. בעוד הידיים אוחזות בספרי התורה הקדושים ומהפה פורצת שירה אדירה: “מפי אל, מי אל יבורך כל ישראל..”, ומכוח עוצמת השירה והברכה, התפילה העולה מכל לבב, אנו מתחילים ללמוד מבראשית שהרי אין סוף לתורה הקדושה, כמו שנאמר: “הפוך בה והפוך בה דכולה בה”.
ככל שלומדים ומעמיקים ומשננים, תמיד מעלים חידושים, ביאורים ופירושים חדשים.
כל החידושים העולים ומתחדשים במציאות חיי היום יום, הכל נמצא בתורה ולקוח מהתורה הקדושה.

ונתחיל מבראשית..

“בראשית ברא אלוקים” – מעשה באנדרינוס קיסר ששאל לר’ יהושע: “האם יש אדון לעולם?”.
אמר לו ר’ יהושע: “וכי עולם של הפקר הוא?!”. שאל: “ומי ברא שמיים וארץ?”.
ענה ר’ יהושע: הקב”ה בראם, שנאמר “בראשית ברא אלוקים”. שאל אנדרינוס: “ומדוע אינו נגלה שתי פעמים בשנה כדי שיראוהו הבריות ותהא אימתו עליהם?”.
ענה לו: “לפי שאין העולם יכול לעמוד בזיוו ואורו, ובדמותו כביכול של הקב”ה”, שנאמר: “כי לא יראני האדם וחיי” (שמות לג’). אמר לו אנדרינוס: “אף על פי, אם אינך מראה לי – איני מאמין!”.
מה עשה ר’ יהושע? העמידו כנגד השמש ואמר לו: “הסתכל בשמש ואתה רואהו (לבורא)”.
אמר לו: “ומי יכול להסתכל בשמש?”
השיב לו ר’ יהושע: “ישמעו אוזנך מה שפיך מדבר? ומה השמש שהיא רק אחד מאלף אלפי אלפים ורבבות מהשמשים שמשמשים לפניו, ואף על פי כן אין כל בריה יכולה להסתכל בו, אם כן שזיוו ואורו מלא עולם, על אחת כמה וכמה! ואימתו הוא מגלה כבודו? עד שיאבדו אלילים מן העולם”, שנאמר:
“והאלילים כליל יחלפו, ואח”כ “ונשגב ה’ לבדו(ישעיה מ, ה), “ונגלה כבוד ה'” (היום בימינו ישנם כ”כ הרבה מכשירים טמאים שהם בגדר עבודה זרה וככל שמחוברים אליהם משתעבדים להם).
טרם בריאת העולם קדמה לעולם התורה הקדושה, הקב”ה חפץ היה בקיומה של התורה ועל כן הוצרך לברוא את האדם. אמרו המלאכים לקב”ה: בשביל מה כדאי לך לברוא אדם, הן יצר לב האדם רע מנעוריו…ומיום היוולדו נלחם הוא ביצרו ומרבה חטאים בעולם, עולמך טהור וקדוש, מסולא בפז וביופיו האדיר, האם רצונך שיולד האדם וימלא את עולמך בחטאים הגורמים לטומאת העולם וקלקולו?”.
ענה ה’ יתברך למלאכים: ומי יקיים את התורה? התורה לא ניתנה למלאכים, שהרי כתוב בתורה “שמור את יום השבת לקודשו”, וכי אצלכם יש מציאות של שמירת שבת? עונג שבת?
תפילין – האם אתם יכולים להניח? שמירת כשרות – האם אתם אוכלים? נטילת ידיים – האם יש לכם מושג של ידיים? איברים?
אם כן, תורה לא ניתנה למלאכים ויש צורך בבריאת האדם, ואם לברוא אדם, אז יש צורך לסדר את העולם, שהיה כולו “תוהו ובוהו” ואין האדם יכול להתקיים כך.
לכן בכל יום סידר הקב”ה משהו אחר בעולם, עד בריאת העולם ביום שישי.
הקב”ה “הסתכל באוריתא וברא עלמא” – הסתכל בתורה ולפיה ברא את העולם.
התורה היתה לקב”ה כעין תוכנית, כשם שהקבלן אינו מתחיל בבנייה לפני מכין תוכנית בנייה מפורטת.

כיצד הקב”ה ברא את העולם? במכשירים? בכלי עבודה? פועלים? חומרי גלם? מנופים? משאיות? לא!
הקב”ה ברא את העולם במאמר פיו, ה’ אמר ויהי!
ה’ אמר: “ויהי אור”, נהייה אור. “ויהי רקיע”, השמיים נבראו!
וכמה מוסר מאלף אנו למדים מרקע השמיים, ששמעו את מאמרו של ה’ “יהיה רקיע”, והמים (השמיים עשויים מאש ושמיים יחדיו) שנמצאים מעלה עומדים עד עצם היום הזה מפחד ה’!
מעולם לא ראינו שהשמיים נתמכים בעמודים או יתדות, מעולם לא צפינו במחזה של “נפילת שמיים”, מאז בריאת העולם ועד קיום העולם וכלל..השמיים עומדים מפחד ה’ ומאמר פיו בלבד!
ומה השמיים שאין להם שכר ועונש על קיומם את דברי ה’, אנו שיש לנו שכר עצום על כל מצווה ומצווה או ח”י עונש כשלא עושים את רצון ה’ – על אחת כמה וכמה..

נסקור בכלליות את בריאת העולם בכל יום:

ביום הראשון – נוצר האור ואח”כ החושך. נרמז לאדם הראשון כי היה בריה מאירה ושלמה והיה אורו של עולם, והיה חשוב ביותר בהיותו בגן עדן. כשסיים את היום הראשון אמר: “כי טוב”.
ביום השני – נבראו השמיים, שמיים – שם מים, השכין שלום בין האש והמים, לכן אנחנו אומרים בתפילה: “עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו” – זו כוונת התפילה.
מלאכת המים לא הסתיימה, שכן המים חולקו לשתיים, מים עליונים ומים תחתונים. ביום השני סידר רק את המים העליונים, לכן לא אמר “כי טוב”.
ביום השלישי – הקב”ה ברא ים, יבשה וצמחים. מלאכת המים התחתונים הסתיימה (ים) ואף מלאכת היום השלישי הסתיימה לכן נאמר פעמיים “כי טוב”.
ביום הרביעי – הקב”ה סידר את המאורות ברקיע השמיים – שמש, ירח וכוכבים. המדרש מספר כי השמש והירח נבראו באותו גודל, אך באה הירח אל לקב”ה ואמרה “רבש”ע, אין מקובל שני מלכים בכתר אחד. בכל ארמון יש מלך אחד, ואתה בארמון השמיים הצבת שניים, לכן כדאי שהשמש תקטן קצת, כך לא נראה כשני מלכים”. אמר הקב”ה: אם כן, אמעט אותך ואת השמש אשאיר בגודלה. על שתיקתה של השמש כששמעה את דברי הירח, נאמר: “כצאת השמש בגבורתו”.
גדול מאוד האדם השומע חרפתו ואינו משיב על הדברים הנאמרים עד שראוי להעמיד עליו את העולם, ועת רצון גדולה מאוד היא זו, בזמן ששותק, לבקש כל אשר יחפוץ ומתקבל מיד (בדוק ומנוסה).
כשהתמעטה הירח, הוסיף לה ה’ את הכוכבים שיעזרוה להאיר את הלילה ואף ברביעי נאמר:
“כי טוב”.
ביום החמישי – הקב”ה ברא את הדגים, העופות והשרצים, נאמר “כי טוב” שכך טוב.
ביום השישי – נבראו חיות, בהמות, אדם וחוה. אדם וחוה נבראו “בין השמשות” בין יום שישי ליום שבת. את האדם הקב”ה יצר “עפר מן האדמה” ולכן קראו “אדם” – כי מן האדמה לקחתה. ואילו את האישה הקב”ה ברא מן האיש ולכן נקראה “אישה” כי מאיש לוקחה.
והקב”ה התבונן מאיין כדאי לברוא את האישה.
לא אברא אותה מן הראש – כדי שלא תהיה מקלת את ראשה, שרוחה לא תהיה גסה.
לא אברא אותה מן העין – שלא תהיה סקרנית המסתכלת על כל דבר.
לא מן האוזן – שלא תהיה צייתנית המבקשת לשמוע כל דבר.
לא מן הפה – שלא תהיה דברנית לשון הרע ורכילות.
לא מן הלב – שלא תהיה קנאית.
לא מן היד – שלא תהיה אוהבת למשש בכל דבר.
לא מן הרגל – שלא תהיה יצאנית, מטיילת ומבלה בחוצות.
אלא אברא אותה ממקום שהוא צנוע באדם, שאפילו ועומד ערום – הצלע מכוסה. על כל איבר שברא בה אמר לה: “היי צנועה, היי צנועה” ללמדנו עד כמה צניעות באישה היא דבר חשוב שלא תחטיא את האחרים ותיתן על כך את הדין.
ולאחר שסיים הקב”ה את בריאת העולם, ברא את היום השביעי – “שבת וינפש”. הקב”ה ברא ביום השביעי את המנוחה, שמירת השבת מסמלת את המנוחה ביום זה. אין רק מנוחה פיזית, אלא גם ובעיקר מנוחה נפשית.
הרי בשבת מותר “לסחוב” כסאות וספסלים (בזמן של שמחה) ואילו להדליק מתג של חשמל אסור לעולם.
ה’ ברך את היום השביעי ב- 3 ברכות:

1. הוצאות שבת וחג – אדם השומר שבת ומענג את השבת נצרך להוציא ביום שישי הוצאות מרובות לצורך השבת – באוכל משובח, בנרות ויין לקידוש, חלות וממתקים, ויכול לחשוב שיתרושש בכיסו מהוצאות אלו, אך טעות היא זו. הוצאות כל השנה נקבעים בראש השנה – חוץ מהוצאות שבת וחג, שמה שאדם מוציא – יחזירו לו מן השמיים בכפל כפליים. צריך לחזק בזה את האמונה (וכמובן לקנות לצורך השבת – כדי לקיים מצוות ה’ ולא בשביל חשבון אחר).

2. טעם מאכלי שבת – טעם המאכלים בשבת טוב יותר מכל ימות השבוע. ידוע המעשה ברבנו הקדוש שהזמין אליו את המלך אנטונינוס שאכל אצלו בשבת. לאחר זמן רב שוב הזמינו ביום חול, ובשעת הסעודה שאלו אנטונינוס: “מה הסיבה שבפעם הראשונה שאכלתי כאן היה האוכל כ”כ מיוחד וטעים פחות ממאכלים אלו שהם טריים וחמים?”. ענה לו על כך: כי במאכלים אלו חסר תבלין אחד ומיוחד ושמו “תבלין של שבת”, שטעם המאכלים שמבשלים לכבוד שבת – אין דומים להם בעולם.
וכל מי שאינו משמר שבת כהלכתו, אינו מוצא טעם זה ואינו מבחין וחכו בהבדל המיוחד. זה שאנטונינוס שהיה נוצרי כן הרגיש בטעם – היה משום שהמאכלים התבשלו ע”י ישראל ששמר את השבת כהלכתה (אנטונינוס התגייר לאחר מכן).

3. הנשמה היתירה שכל אדם שומר שבת זוכה לה בכניסת השבת וביציאתה נפרד ממנה. נשמה זו היא חלק מהאור שגנז הקב”ה והיא מאירה את נשמתו של האדם וגורמת לו קדושה, תורה ועדינות הנפש יותר מכל שאר הימים. מכוח הנשמה יתירה זו יכול להגיע למעלות נשגבות שלא יכול להגיע אליהן בכל ימות השבוע.

חטאי אדם וחוה

טרם שהוכנה האדם לגן העדן, התיר לו הקב”ה לאכול מכל עצי הגן, אך מעץ הדעת (שאם אוכלים מפירותיו משיגים דעת) נאסר עליו באיסור חמור.
הנחש הקדמון שהיה חיה רעה וערמומית, רצה להכשיל את אדם וחוה ועל כן פיתה את חוה לאכול מעץ הדעת, שכן ידע שנשים דעתן קלות וקל יותר לפתותן. הנחש הדגיש בפניה שאם יאכלו מעץ הדעת, יקבלו דעת להבחין בין טוב ורע ויהיו אפילו כאלוקים בוראי עולמות. האישה התפתתה ולאחר שאכלה וידע כי תיענש על כך, החליטה גם לפתות את בעלה, כדי שלא תיענש לבד. כשסיימו לאכול, חשו פתאום כי השתנה בהם משהו והם ערומים, ללא בגד על בשרם. הם מהרו לתפור לעצמם “חגורות” מעלי תאנה.
האדם מתבייש ומפחד מה’, מתחבא בגן והקב”ה שואלו: “מי הגיד לך כי ערום אתה?”.
ענה האדם: “האישה אשר נתת עימדי, פיתתה אותי ואכלתי”.
שואל ה’ את האישה: “מה עשית?”
עונה האישה: “הנחש פיתה אותי ואוכל”
שמע זאת הקב”ה והענישם אחד אחד:
לנחש – קיצץ את הרגלים, קיללו בקללת “ארור” וכל ימיו יאכל רק עפר.
לחוה – “בצער תלדי בנים”, צער הלידה.
“הרבה ארבה עצבונך והרונך”, צער העיבור.
“ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך” – התשוקה לבעל והשליטה שלו בה.
לאדם – “ארורה האדמה עבורך”, האדמה תצמיח לך קוצים ודרדרים.
“בזיעת אפך תאכל לחם”, לפני החטא האדם ישב בגן עדן, למד תורה והמלאכים צלו לו בשר והגישו לו יין, והיתה נפשו במנוחה פנימית שאין דומה לה. לאחר החטא – גורש מגן עדן להשיג פת לחמו בעמל רב.

ואם נשאל את מי ה’ העניש יותר קשה?

הרי הנחש, במציאות כיום אוכל לא רק עפר! אלא גם חתולים, עכברים ויצורים למיניהם (בכל זאת הטעם בהם הוא טעם אחד – עפר!). אפילו אם הוא אוכל רק עפר, הרי עפר מצוי בכל מקום בעולם בו הוא הולך.
אילו האדם נצטווה לחרוש את האדמה ועד שהאדמה מגדלת לו משהו לוקח כ”כ הרבה זמן וטרחה עצומה, אז לכאורה נראה שהאדם נענש יותר קשה מהנחש.
והתשובה העצומה עבורנו היא שהקב”ה לא חפץ יותר בקרבת הנחש. אינו מעוניין שהנחש יפנה אליו כלל ומבקש ממנו משהו ולכן נתן לו את מזונו בכל מקום בעולם ובקלות ורק אל יפנה אליו כלל! כי איני חפץ בקשר עימך!
אך האדם שכל מהותו בחיים זה הקשר שלו לבורא, בכל פעם שקשה לו בחיים, שלא ילך לו כמו שהוא רוצה, שלא יגדל לו מאום באדמתו – ישא עיניו אל השמיים ויבקש את עזרתו יתברך. לאחר שיתפלל מעומק ליבו – יקבל, כי תפילה שלנו הקב”ה אוהב לשמוע וחפץ בה מאוד. את כל ניסיונות האדם, הקב”ה מזמן לו כדי שיזכור שיש משהו למעלה שמצפה לו, שאוהב אותו וחפץ בקשר שלו עימו.
בוודאי שהעונש הקשה ביותר הוא של הנחש שנדחה מפני בוראו ואין הקב”ה חפץ בקרבתו.

קין והבל

לאדם וחוה נולדו שני בנים קין והבל. קין היה עובד אדמה והבל היה רועה צאן. יום אחד החליטו קין והבל להגיש מנחה, מתנה לקב”ה. קין בחר מהגרועים שבפירותיו, רקובים ומעופשים. הבל בחר מבכורות צאנו ומהמשובחים שבהם.
כשהגישו זאת לה’ יתברך, ירדה אש מן השמיים ושרפה את מנחתו של הבל. למנחתו של הבל לא פנה, ראה זאת קין ונדרש לערוך חשבון נפש – מדוע ה’ לא פנה אליו ואל אחי כן?
לו קין היה מחשב חשבונות נכונים והיה חוזר בו, מיד היה נענה ברחמים, הן ה’ יתברך הוא אבא רחמן “ואינו חפץ במות המת, כי אם בשובו מדרכו יחיה”.
אך קין בוחר למלא רגשותיו בכעס, הכעס מוביל לקנאה עזה באחיו והקנאה הזו מובילה לאבדון.
ביום מן הימים קין והבל נמצאים לבד בשדה, קין קם על הבל והורגו! רצח ראשוני בעולם!
הקב”ה פונה אל קין: “איה הבל אחיך?”. קין משקר: אינו יודע (עבירה גוררת עבירה).
אומר לו הקב”ה: “דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה” ועל כן ארורה האדמה שאתה עובד אותה. היא לא תצמיח לך דבר, ומלבד זו תהיה נע ונד בעולם – לא יהיה לך בית משלך ובכל מקום שתתאקלם ותחפוץ לנוח מעמלך, תצטרך שוב לקום ולנדוד מעיר לעיר ומארץ ולארץ ובלכתך ירעד כל גופך ותתנודד כמו שיכור, וכך לא תהיה במשך 100 שנים או 120 שנים אלא 7 דורות!!!
שמע זאת קין וכשהבין את עונשו החמור פנה אל הקב”ה ושאל:
“גדול עווני מנשוא”, מפחד אני שבשעה שאנדוד בעולם ואתנדנד ממקום למקום תהרוג אותי כל חיה ובהמה בדרך.
ראה הקב”ה שקין מתחרט על מעשיו וחוזר בתשובה, חרט לו במצחו את האות ה’, שתהיה שמורה עבורו שלא יהרגוהו.
אכן קין נהרג לאחר שבע דורות ע”י אחד מצאצאיו.
בברכת שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל
לאה טנג’י