קביעה זו איננה רק הגדרה לשונית, אלא היא באה גם לבטא רעיון עמוק. מה שהיה בעבר כבר איננו במציאות. כאשר גם העתיד הוא כאָיִן, חסר תקוה, “יהי” נהפך ל”ויהי”, וזה צער גדול.
אדם זקן, לפעמים, חי רק עם זכרונות של דברים שהיו, כל העתיד שלו הוא רק לחיות שוב את העבר, הוא יודע שהעתיד אינו טומן בחובו שום חידוש, ובעצם גם העתיד שלו הוא אָיִן, אין לו ציפיות.

לעומת זאת, כאשר העבר כל עברו של אדם בנה אותו והכין אותו, וכל כולו ציפיה לעתיד מכח מה שהיה בעבר, הרי שגם העבר שלו עוד קים, ואצלו “היה” נהפך ל”והיה”, וזו שמחה גדולה.

בפרשתנו, לשון “והיה” נאמר על הכניסה לארץ. הכניסה לארץ הקודש מהווה שמחה גדולה, ציפיה גדולה לעתיד גדול ומזהיר. הכניסה לארץ מביאה עמה ברכה בחקלאות, ולכן מיד מופיעות מצוות שקשורות לשמחה ביבול, מצוות בכורים ומעשרות. מצוות בכורים מבטאת את הכרת החקלאי שכל היבול המבורך הוא מה’, ולכן את הפרי הראשון הוא נותן לה’. מצוות מעשר מכריחה אותנו להעביר חלק מהשפע שקבלנו גם אל האחר, 10 אחוז מהיבול אנחנו נותנים ללוי. חז”ל גם מוסרים לנו שמי שמְעֲשֵֹר מִתעשֶׁר. מי שמוכן לתת חלק מהשפע שלו, מכיר במי שממנו מגיע השפע, וזוכה להגדלת השפע.

גם מצווה זו מופיעה בלשון יחיד, כדי להדגיש לנו שהשמחה שלנו היא שמחה ציבורית לאומית, מעבר לשמחה פרטית של כל אחד ואחד.
לקראת יום הדין, שבו יושב הקב”ה ודן כל אדם על מעשיו, חשוב לדעת ולהפנים שעל ידי תשובה מאהבה גם הזדונות, החטאים שאדם עושה בכוונה, נהפכות לזכויות. עבירות אלו לא נמחקות, הן אינן בגדר ‘אָיִן’ אלא הן עומדות לאדם כזכויות. הכוחות שבהם אדם השתמש בשביל העבירות יכולות לשמש גם למצוות, ולכן התשובה מאהבה מהפכת את העבר הרע לטוב.

יכולת ההיפוך מרע לטוב מיוחדת לעם ישראל, וזו שמחה גדולה. על זה אומר הנביא “בימים ההם ובעת ההיא, נאֻם ה’, יבֻקש את עון ישראל ואיננו, ואת חטאת יהודה ולא תמצאינה, כי אסלח לאשר אשאיר”.