פרשת השבוע שופטים – 4 יסודות

למרות שהמצוה מוטלת על הצבור המצוה כתובה בלשון יחיד, כדי להדגיש שהמצוה אינה מוטלת על נבחרי צבור או קבוצה של אנשים, אלא המצוה מופנית אל העם כיחידה אחת. בדומה לזה התורה תיארה את עם ישראל בהר סיני “ויחן שם ישראל נגד ההר”. התיאור מופיע בלשון יחיד כי העם הוא יחידה אחת.

בפרשה שלנו מופיעים ארבעת היסודות של האומה: תורה, נבואה, כהונה ומלכות.
תורה: המצוה הראשונה בפרשה היא מינוי שופטים. השופטים נקראים גם “אלהים”, הם מפרשים את התורה, ומעבירים את התורה שבעל פה. השופטים מקבלים כח וסמכות מיוחדים. התורה מצוה אותנו “על פי התורה אשר יורוך, ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל”. מפסוק זה נובעת הסמכות של חכמים בכל הדורות לפרש את התורה, ולהוסיף סייגים לתורה. הגמרא בברכות אומרת בחומרה רבה “כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה”.

כהונה: התורה מדריכה אותנו “כי יפלא ממך דבר למשפט…ובאת אל הכהנים הלוים”. התורה גם מבדילה אותם משאר העם “לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל, אשי ה’ ונחלתו יאכלון”. התורה אף מצוה אותנו להפריש לכהנים וללוים תרומות ומעשרות מכל תבואתנו. הבדלה זו נועדה לתת מעמד מיוחד לכהנים. תפקידם הוא להוות גשר בין העם לבין ה’, ע”י שירות בבית המקדש וע”י לימוד התורה. התרומות ומעשרות שהם מקבלים גורמים להם להתערב בעם, ולקשר אותו לה’.
נבואה: התורה מבטיחה ומצוה “נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה’ א-להיך, אליו תשמעון”.
מלכות: התורה מצוה אותנו “שום תשים עליך מלך, אשר יבחר ה’ א-להיך. מקרב אחיך תשים עליך מלך, לא תוכל לשים עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא”. המלך, וכן כל מנהיג, חייב להיות מעמנו. מכאן נובע האיסור למנות מי שאינו יהודי לתפקיד של שררה והנהגה במדינה.

מצוות מלחמה:

המלך שופט ומנהיג את העם, והוא גם המוציא את העם למלחמה. התורה מדריכה אותנו איך להלחם: “כי תקרב אל עיר להלחם עליה, וקראת אליה לשלום. והיה אם שלום תענך ופתחה לך, והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך. ואם לא תשלים עמך, ועשתה עמך מלחמה, וצרת עליה. ונתנה ה’ א-להיך בידך”. התורה מצוה אותנו לנסות למנוע מלחמה בדרכי שלום. אך מאמצי השלום לא יכולים להיות עם ויתורים על שטח ששיך לעם ישראל. השלום של התורה הוא שלום עם הכרת כל תושבי המדינה בריבונותנו.
התורה מגדירה גם את ההכנות למלחמה. התורה אוסרת לפחד מהמלחמה. התורה מצוה עלינו לסנן חיילים בעיתיים. חיל שמפחד מכל סיבה שהיא, הוא חיל פסול ואסור לו להשתתף במצות המלחמה. מזה נלמד איסור לכל גורם שמחליש את החיילים. בנוסף, חיל שבנה בית חדש ולא חנכו, נטע כרם ולא חללו, או ארש אשה ולא לקחה (התחתן איתה) חייב לפרוש ממאמץ המלחמה, ולהתעסק בצרכיו האישיים. צרכים אישיים אלו הם גם אינטרס האומה, כי העם, שהוא כמו גוף גדול, מורכב מהרבה יחידות, כמו הגוף המורכב מהרבה איברים, וכמו שכל בעיה פרטית באיבר בגוף משפיע על כל הגוף, כך כל בעיה פרטית ביחיד מישראל פוגע בכלל ישראל.

טהרת הארץ:

מכאן התורה ממשיכה לצוות על אחריות כללית באומה לטהרה בארץ הקודש. שתי חובות מוטלות על העם בענין זה:
הראשונה, הטיפול ברוצחים בזדון ובשוגג. הטיפול ברוצח בזדון חייב להיות ללא רחמים. אסור לתת לרוצח להסתובב חופשי, כי הוא טימא את הארץ, וצריך לבער אותו מהעולם. לטיפול במי שרוצח את חברו בשוגג, יש חובה להפריש ערי מקלט, שבהן ימצא הרוצח מקלט מקרובי הנרצח לאחר ששופטי העיר בדקו את מעמדו המשפטי. המקלט נועד גם לכפר על הרוצח, וגם להרחיקו מהחברה שלו. הוא חייב להשאר בעיר המקלט, שהיא גם עיר של לוים, עד מות הכהן הגדול. ההרחקה של הרוצח עד מות הכהן הגדול מצביעה על הקשר והאחריות של הכהן הגדול, ממנהיגי העם, לבין הרוצח.
השניה, לקיחת אחריות באזור של פשע. אם מגלים אדם הרוג ולא ידוע כיצד נהרג, מביאים למקום מציאת הגופה את ראשי העיר הקרובה ביותר. הם צריכים לקחת עגלה ולערוף את ראשה בנחל אכזב. הם צריכים לרחוץ את ידיהם על העגלה ולומר על ההרוג “ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. כפר לעמך ישראל אשר פדית ה’, ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל”. המנהיגים צריכים לקחת אחריות על פשע שנעשה באזורם.