“ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה”
יש לדקדק, אומר הגר”אמ שך שליט”א, מדוע מתחיל הפסוק ברעות רבות וצרות ומסיים ברעות בלבד?
הוא מבאר שם לפי פשוטו “רעות” הם ביטוי לעצם הרעה, ולעומת זאת, המלה “צרות” נגזרת מלשון “צר”. ואונקלוס תרגם – מעיקים. כלומר, לעתים נמצא האדם במצב שצר לו והעולם כולו חשך בעדו ורוחו בקרבו נשברה. כל זה בנוסף לייסורים שיש לו מעצם הרעה הפוקדת אותו. מצב כללי זה בא כתוצאה מחוסר אמונה וביטחון בה’ יתברך. כאשר אין ה’ בקרבו של אדם, אזי הוא רצוץ כל הימים. אולם מי שיראת ה’ בלבבו ומאמין בה’ ובהשגחתו הפרטית, אין הצרות נחשבות כצרות ואין שום דבר מעיק ומציק לו. כמו שאמר דוד המלך: “גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע, כי אתה עמדי”, כי על הכל ימצא מנוח ותנחומים, וקווי ה’ יחליפו כוח. על כן, אחרי שמגיע האדם להכרה שמצבו הקשה נגרם כתוצאה מ”אין אלוקי בקרבי” בטלו ממילא הצרות הסובבות אותו ונשארו רק הרעות. ולפיכך, לא נאמר בהמשך הפסוק, אלא “מצאוני הרעות האלה”.
דברים אלה כתב מרן שליט”א בהקדמה לספרו שנכתב בירושלים בעת היותה במצור. לאחר שהביא נאמר חז”ל במדרש על הפסוק “אף חכמתי עמדה לי”: “חכמה שלמדתי באף היא שעמדה לי, והובא ברמב”ם. והקשה מרן, הרי כל דבר עיון ומחשבה אינו נקנה אלא מתוך יישוב הדעת ומנוחה. ואמרו באבות שאחד ממ”ח הדברים שהתורה נקנית בהם הוא “יישוב הדעת”. כיצד מתיישבים דברים אלה עם דברי חז”ל “חכמה שלמדתי באף היא שעמדה לי”?
יתירה מזאת כתב הרמב”ם בהלכות תלמוד תורה: “אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו באהלי החכמים” וכו’.
ולכאורה כל זה הוא היפך מה שאמרו שהתורה נקנית רק מתוך יישוב הדעת.
אופן קניית החוכמות החיצוניות הוא בדרך הטבע, ומי שמתייגע בהן משיגן
שונה לחלוטין היא חכמת התורה שעליה נאמר “כי ה’ יתן חכמה, מפיו דעת ותבונה” – מתנה היא מאת ה’. ואמרו: “וממדבר מתנה – אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשים בו, תורה ניתנה לו במתנה”.
ואמרו “יגעת ומצאת”. וביארו המפרשים שבשכר היגיעה ממציא לו הקדוש ברוך הוא מציאה, שהרי לשון “מציאה” אינו נופל על דבר שבא לאדם על ידי יגיעה.
בברכת “אהבה רבה” יש כמה לשונות של בקשה – “אבינו, האב הרחמן, המרחם, רחם עלינו, ותן בלבנו להבין” וכו’. ואל בינתו אל יישען, ואין לו לאדם אלא היגיעה והעמל. ואם כי אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר על כל דבר קטן כגדול, אבל אין ערך ושיעור למה שבא לאדם על ידי צער ויגיעה ועמל. ועל זה נאמר “נפש עמל עמלה לו” ו”לפום צערא אגרא”.
אבל עיקר עבודת האדם בזה היא להתרומם מעל כל דבר המפריע ומעל כל סיבה, ומתוך הצער על הצרות המקיפות אותו יתעלה האדם וינחה את עצמו לישוב הדעת. לכך יכול האדם להגיע אחרי התבוננות בגדלות החכמה ועמקותה שאין לה קץ וארוכה מידה ורחבה מני ים, וימלא שמחה ואהבה לחכמה זו עד שלא ידע וירגיש שום מפריע, ואור התורה יחייהו. ודווקא התורה הנקנית מתוך הצער והדחק היא המתקיימת.
