” … אשר יזיר לה’ קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו, … וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש…”(ו, ה – יא) “קדוש יהיה” – אמר רבי אלעזר, כל היושב בתענית נקרא קדוש , שנאמר קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש , המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה (תענית י”א ע”א) . “מאשר חטא על הנפש” – תניא, רבי אלעזר הקפר אומר, וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא זה, אלא שציער עצמו מן היין , והלא דברים קל וחומר, ומה זה שלא ציער את עצמו אלא מן היין נקרא חוטא , המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה, מכאן שכל היושב בתענית נקרא חוטא (נדרים י’ ע”א).
נזיר הוא איש או אישה שקיבלו על עצמם בנדר את איסורי הנזירות.
עיקרי איסורי הנזירות בתורה הם: איסור שתיית יין או אכילת ענבים ותוצרתם, איסור תספורת וגילוח שיער הראש והזקן, ואיסור להיטמא למת.
הנזירות הרגילה היא לתקופה מוגדרת, אך יש גם נזירות שמשון ונזיר עולם – שדיניהם שונים מעט.
בספר החינוך (מצוה שע”ד) מובא שהטעם העומד מאחורי האיסורים הנוהגים בנזירות הוא לגרום לאדם לשרת את בוראו בצורה טובה יותר, מבלי שיפריעו לו התאוות החומריות. לכן מוטל על הנזיר להיות פרוש מן היין- שמסמל את תענוגי העולם, ועליו גם לגדל את שיערו, משום שגם גידול השער מורה על הכנעת היצר ליופי ואסתטיקה.
טעם הפרישות מטומאת מת הוא משום שהטומאה מורה על חולשת כוח השכל, ואדם שרוצה לעבוד את בוראו בשלמות ראוי לו שישמור על טהרתו. במקרא יש יחס חיובי לנזיר .
כשהנביא עמוס מתאר את מעלת עם ישראל הוא כותב: “ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים…” . גם במגילת איכה, כשהיא מתארת את גדולתה של ירושלים בבניינה, היא משבחת את הנזירים שהיו בה: “זכו נזיריה משלג, צחו מחלב”.
אך בחז”ל נחלקו בשאלה האם יש עניין להיות נזיר, האם הנזיר חוטא או קדוש? הגמרא בנדרים מביאה מחלוקת ביו רבי שמעון לרבי יהודה וכן נחלקו בכך הראשונים. דעת רבי שמעון, שיש בכך חטא . ראיה לשיטתו הוא מביא מדברי התורה האומרת, שכאשר הנזיר מפסיק את נזירותו בעקבות טומאה, עליו להביא קורבן: “וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש”.
את חטאו של הנזיר מסביר שמואל המצדד בשיטת רבי שמעון, שהוא אסר על עצמו דבר שהתורה התירה, וכדעת רבי אלעזר הקפר (שהבאנו את דבריו לעיל) . רבי יהודה חולק וסובר שהנזיר קדוש ולא חוטא.
סיוע לדבריו הוא מביא מהפסוק “קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו” – משמע שיש קדושה במעשיו. את הפסוק שהביא רבי שמעון כראייה דוחה רבי יהודה, שהנזיר נחשב חוטא רק במקרה שנטמא ובעקבות כך מפסיק את נזירותו, אבל כל עוד לא נטמא, הרי הוא נחשב קדוש.
הרמב”ם (הלכות דעות פרק ג הלכה א) פסק כדברי שמואל שאין עניין לאדם להיות נזיר והוא נחשב חוטא. אומנם הוא מתייחס למה שנאמר במסכת נדרים , כאשר אדם רואה שסטה מהדרך הישרה, למשל נמשך מאוד אחרי שתיית יין וכדומה, אז יש עליו מצווה לנדור נזירות. אבל כאשר הכול מתנהל בצורה נורמאלית והגיונית, אין מצווה להיות נזיר, ואדרבה יש בכך מימד של חטא.
הרמב”ן חולק על הרמב”ם וסובר, שהתורה קוראת לנזיר חוטא בגלל שבחר לרדת ממדרגתו כנזיר, ולחזור להיות ככל האדם. נשים לב שהרמב”ן לא משתמש בנימוק של רבי יהודה בגמרא שהנזיר חוטא בגלל שהוא נטמא. הרמב”ן אומר, שגם אם הנזיר השלים את נזירותו מבלי להיטמא, עצם סיום הנזירות וחזרה לחיי שיגרה נחשב לחטא.
