התבוננות בנפלאות הבריאה – מביאה לאהבת ה’ וליראתו
“ועתה ישראל מה ה’ אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה ולאהבה אותו”.
“והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד :”צמאה נפשי לאלוקים לא-ל חי”.
למדנו כאן אמר הגר”מ גיפטר שליט”א בהספידו את מרן הגר”י קנייבסקי זצ”ל, שהדרך לקיים מצוות עשה של אהבת ה’ היא על ידי התבוננות. על האדם לפקוח עיניו ולהביט על עולמו הנפלא של הקדוש ברוך הוא, על מעשיו וברואיו הנפלאים -הרים וגבעות, ימים ונהרות, שמש וירח וכל צבא השמים, ויראה בעליל את החכמה האלוקית העמוקה הטמונה בכל פינה של הבריאה, ויגיע למסקנות אברהם אבינו ע”ה ש”אכן אדון לבירה זו”. יש כוח אלוקי שיצר את כל הבריאה הנפלאה הזו, המורכבת כל כך ומושלמת כל-כך.
מתוך התבוננות באין-סוף של הבריאה, באים לידי הכרה באין-סוף של החכמה העליונה, שאין לה ערך וקץ, והיא בלי סוף ובלי תכלית. הכרה והבנה זו תמלא מיד את האדם בכל ישותו רגשות געגועים ואהבה אין קץ לבורא העולמים הכל-יכול. ובזה כתב הרמב”ם שאם מעיינים ומתבוננים כראוי ביופי גדלות הוד הבריאה, הרי בהכרח תבוא האהבה הגדולה לה’ יתברך בלב המתבונן. ומתוך רגש האהבה האופף את האדם, נפתח פיו מאליו בשירה ושבח והודיה לבורא יתברך שמו, ומשבח ומפאר לפניו שיר ושבח אשר רק יגבירו יותר ויותר את הגעגועים והאהבה. ויוסיפו בו צימאון ותאווה גדולה לזכות עוד ועוד בהכרת אמיתות מציאותו יתברך – “לידע את השם הגדול”.
הרמב”ם למד את הדברים מן הפסוק ‘צמאה נפשי לאלוקים לא-ל חי”. אמנם גם אצל דוד המלך ע”ה בא צימאון זה מתוך התבוננות בנפלאות הבריאה, אך עומק צימאון זה היה גדול, מקיף ומעמיק הרבה יותר.
נתבונן נא בצחיחותו של מדבר יהודה שבו נתחבא דוד בבורחו משאול, ושם נתחבר “מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה”. הלא דוד עצמו מגדיר את המקום כ”ארץ ציה ועייף בלי מים”. ושם במקום ההוא, בהימלטו ממערה למערה תחת השמש הלוהטת, זועק דוד: “צמאה לך נפשי כמה לך בשרי”. לא צימאון למים ולא כמיהה למעט צל אפפו אותו באותן שעות קשות, כי אם הצימאון והתאווה להתקרב אליו יתברך, לידע את השם הגדול.
זהו הצימאון הטמון בפסוק “צמאה נפשי לא-ל חי” שהביא הרמב”ם. מתוך התבוננות מעמיקה בבריאה, העמיק דוד המלך ע”ה יותר באהבת ה’. הוא ראה בכל הבריאה ביטוי של אלוקותו יתברך -חיותו של א-ל חי. ומכאן בא לו הצימאון הנורא הזה אליו יתברך. אנו שאין לנו אותה אהבה וצימאון אליו יתברך שמו, הרי זה רק משום שחסרה לנו עבודה זו של התבוננות נכונה בגדלות הוד הבריאה הנפלאה שברא בורא העולמים.
כדי לקיים מצוות עשה של יראת ה’ דרושה מחשבה יותר עמוקה והתבוננות יתירה.
מחשבות אלו של יראת ה’, צריכות באופן של הבטה בקטנות ואפסיות האדם ומגבלותיו, מול גדלותו הנוראה של בורא כל העולמים – גדלות אין-סוף בלי גבול ותכלית. זה מרתיע את האדם ומחזירו לאחוריו, לירא את ה’ הגדול. אחר העיון המעמיק ב”שמיך מעשה אצבעותיך” – בבריאה כולה, באים למסקנה של “מה אנוש כי תזכרנו” – מסקנה של יראת ה’ הגדול הנורא.
גדול בעלי התשובה בדור שעבר, הד”ר נתן בירנבויים זצ”ל, סיפר לגר”מ גיפטר שליט”א על דרכו בחזרה לצור מחצבתו, לדרך התורה: היה זה אחר שכבר היה בכל מפלגות הכופרים רח”ל, ועבד את כל העבודות הזרות של ההשכלה הארורה. בחזרתו ממסע הרצאות שערך בארצות הברית נסע לאירופה באוניית נוסעים. ביום בהיר אחד אירע שעמד לבדו על סיפון האונייה. בלי משים, הביטו עיניו בשמים הבהירים בכל האופק האין-סופי. אחר כך הביט על הים הגדול שהקיף אותו מכל צד באין-סופיות.
לפתע תקפה אותו הרגשה נוראה וחש עצמו כאומלל. וזאת כאשר נתן אל ליבו איך שהוא – האדם הקטן, עומד כאן לבדו על סיפונה של אונייה קטנה מול האין סוף. ומתוך כך נכנסו בליבו הרהורי תשובה, אשר בסופם החזירו אותו לדרך התורה. זוהי דוגמא של “נרתע לאחוריו” שמרגיש האדם הקטן מול הגדלות הנוראה של הבריאה. והרגשות אלו מביאות אותו לידי אהבת ה’ ויראתו.
לעילוי נשמת אביחי בן מרים
לעילוי נשמת יששכר בן חדרה
לעילוי נשמת אור ישראל בן טלי
לרפואת החולים והפצועים
לחזרת החטופים
ולשמירה על החיילים ועל עם ישראל.אמן
