אחת הדרכים לפנות את הלב ולטהרו מהאנוכיות, היא ההרגל להיטיב עם הזולת
ככל שנרבה לוותר מרכושנו, מזמננו ומכוחותינו לטובת אחרים, כך ילך לבנו וייטהר מן האנוכיות. עתה נבין היטב מדוע מידות טובות מהוות יסוד ותשתית לעלייה בעבודת ה’. כי המידות הטובות מנפצות את ה”אני”, וממילא הלב הטהור מוכן לעבוד את ה’.
על זה נאמר “עקב ענווה – יראת ה'”, וזהו פשר הקשר בין “ללכת בדרכיו” לבין “ליראה אותו”.
אחרי שהגיע אדם למדרגת יראה, עליו לשאת את עיניו לעלות למדרגה שמעליה – אהבת ה’. לצורך זה יש לחזור ולטהר את הלב, הואיל וניקיון הלב הנצרך ליראה, עדיין אינו מספיק לעבודה במדרגה של אהבה. אהבת ה’ דורשת לב מזוכך יותר ועל כן יש לשוב ולנפץ את שרידי האנוכיות שנותרו בלב. וכיצד נעשה זאת? אומרת התורה: “ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו” – חיזוק נוסף במידות ירחיק את האדם עוד יותר מן האנוכיות, עד שיוכל להגיע לאהבה.
המדרגה הבאה אחרי אהבת ה’ היא המדרגה העליונה של דבקות בו יתברך. על הדבקות אמר הרמב”ן על הפסוק “ולדבקה בו”: “והכוונה להזהיר שלא יעבוד ה’ וזולתו, אלא לה’ לבדו בליבו ובמעשיו. מדרגה נשגבה זו דורשת זיכוך אחר זיכוך, על כן יש צורך לשוב ולהשתלם במידות עד שלא יישאר בלב שום אנוכיות. לכן חוזרת התורה ומצוה: “ללכת בכל דרכיו, ולדבקה בו”.
למדנו עד כאן חשובה ויסודית היא העבודה בעניינים שבין אדם לחברו.
על תיקון המידות סולל האדם מסילות על לבבו, ובכך יצליח לעלות במסילה העולה בית א-ל.
מי שאינו שת ליבו לתיקון המידות, תאוותיו ורצונותיו ישלטו בבחינת ‘רשעים ברשות לבם’. אדם כזה לא יוכל להתקדם ולהתעלות בעבודת ה’.
כל מי שזכה להסתופף בצילם של גדולי ישראל ולהכירם מקרוב יודע שהצטיינות במידות טובות היא מהדברים המאפיינים אותם.
סיפורים רבים על חכמי הדורות אשר במקום גדולתם שם אתה מוצא ענוותנותם ונועם הליכותיהם.
סיפור אחד מתוך רבים הוא הסיפור על אודות ה”חפץ חיים”.
הבחור לייב למד בישיבה קטנה ברוסיה, והיה בדרכו לחופשה בבית הוריו שבפולין. לצורך זה עלה ביום חמישי בערב על הרכבת, מתוך ידיעה שהיא אמורה להגיע למחוז חפצו ביום שישי בצהרים. אולם הרכבת התעכבה בדרכה, והתברר שהיא לא לסטוצין לפני כניסת השבת. מודאג מפני החשש לחילול שבת ח”ו, פנה לייב אל המבקר ושאלו מה הן תחנות הביניים שבהן עוצרת הרכבת. כאשר שמע שאחת התחנות היא בעיר הקרובה לראדין, שמח מאוד שכן ראדין היא מקום מושבו של ה”חפץ חיים”, שהיה אחיו של סבו. ובדיעבד הרי זו חוויה, לשבות במחיצתו של הסבא קדישא.
כאשר עצרה הרכבת נטל לייב את מטלטליו וירד, בירר כיצד מגיעים משם לראדין והחיש צעדיו לעבר ביתו של הדוד הזקן. כאשר הגיע לשם התקבל בשמחה על ידי הרבנית, אשר הסבירה לו שבעלה כבר הלך לבית הכנסת. אולם, הוסיפה והסבירה כי הרב מקדים לצאת, כי מנהגו ללמוד עם קבוצת אנשים המקדימים לקבל את השבת. לפיכך הציעה לאורח הצעיר, לנוח קמעה טרם צאתו לתפילה.
לייב היה עייף מטלטולי הדרך הארוכה, ונרדם מיד. כשהתעורר הבחין בו ה”חפץ חיים” שכבר ישב ליד שולחן השבת, כשהוא מעיין בספר. כאשר הבחין בו ה”חפץ חיים” קיבלו בחמימות אמר לו ליטול ידיו, להתפלל קבלת שבת וערבית. כאשר סיים לייב את התפילה קרא ה”חפץ חיים” לאשתו, קידש על היין, ושלושתם, הרב, אשתו והנער בן הארבע עשרה, ישבו לאכול את סעודת השבת. אחרי הסעודה התנצל ה”חפץ חיים”, ופנה לחדרו לישון.
גם לייב הלך לישון, על אותה ספה שעליה נח לפני כניסת השבת. הוא ניסה להירדם, אץ ללא הצלחה. כשראה שאינו נרגע, קם ושוטט בדירה. לפתע הבחין שהשעון על הקיר מורה שהשעה 4 לפנות בוקר. הוא לא האמין. היה נראה לו שהשעון אינו פועל כראוי. הייתכן, שאל את עצמו, שזוהי השעה הנכונה? הלא רק לפני זמן קצר סיימנו את סעודת השבת. מבולבל חזר לספה ולבסוף נרדם.
כאשר התעורר בבוקר ניגש לרבנית ושאל אותה אם השעון תקין ומראה את השעה הנכונה כאשר השיבה בחיוב, שאל: האם סיימנו את הסעודה בשעה כה מאוחרת? כן, ענתה הרבנית. הרבנית סיפרה לו מה קרה. כאשר חזר הרב מבית הכנסת, ישנת שינה עמוקה מאוד. רציתי להעיר אותך כדי שתשמע קידוש, אבל בעלי לא הרשה לי. הוא אמר שאתה עייף מהמסע הארוך וביקש שאתן לך לנוח. הוא אמר שהוא ימתין לך ויקדש לכשתתעורר. כאשר חלף זמן ולא התעוררת, הוא הורה לי ולאהרון לקדש ולאכול את סעודת השבת, והוא עצמו ישב ולמד, וחיכה שתתעורר. סיכמנו שכאשר תתעורר, וכולנו הוא יקרא לי, וכולנו נשב יחד לכבודך לסעודה. עתה תבין, סיימה הרבנית, שהסעודה החלה בשעת לילה מאוחרת ביותר, אחרי שהתעוררת משנתך הממושכת.
סיפור מאלף זה מראה על מידת הענוה ועל טוב לבו של ה”חפץ חיים”, שחס על אורחו הצעיר והניח לו לישון כאוות נפשו. וכדי לתת לו הרגשה נוחה, דחה את סעודתו למשך שעות חדשות. אלמלא שאל הנער את הרבנית על אודות השעון, לא היו מספרים לו כלל את קורות הלילה ההוא. אכן הכנסת אורחים למופת, התחשבות מופתית בזולת, ענווה וצניעות.
