פרשת פנחס – לקראת שבת לכו ונלכה

לכל אדם תפקיד בבריאה
“אין לך אדם שאין לו שעה”.
בתחילת פרשת פנחס נאמר: ‘פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם וגו’. לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום”.
אפשר להבין ששכר גדול זה ניתן לפנחס בעקבות המעשה החשוב שעשה ועצר את המגיפה. אולם לא כך הבינו חז”ל. בסוף פרשת בלק אומר רש”י על פי המדרש תנחומא: “והמה בוכים, נתעלמה ממנו (ממשה) הלכה, געו כולם בבכיה, בעגל עמד משה כנגד שישים ריבוא, שנאמר ויטחן עד אשר דק’, וכאן רפו ידיו? אלא כדי שיבוא פנחס ויטול מן הראוי לו”. רואים אנו, שמלכתחילה זימנו לפנחס את ההזדמנות לעשות את המעשה הגדול, כדי שיבוא וייטול את הראוי לו.
במשנה נאמר: “אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום”. “שאין לך אדם שאין לו שעה” – היינו שכל אדם החי עלי אדמות, נשלח לכאן לביצוע שליחות מסוימת למען העולם. עלינו לדעת שלכל יחיד ויחיד ישנה שעה מסוימת שעבורה ירדה נשמתו לעולם הזה. ובאותה שעה הוא יכול לפעול דברים ששום אדם אחר אינו יכול לפעול. לכל אדם נועד תפקידו, ובשמים מצפים ליחיד שיעשה את המעשה הנכון בזמן המתאים ובמקום שנועד לכך!
זהו פשר עניינו של פנחס. נועד לו התפקיד הגדול של הצלת הרבים, ומשימה זו ציפתה לו ורק לו. לכן נתעלמה ההלכה ממשנה כדי שיבוא פנחס וייזכר בהלכה. וכיוון שנזכר, הוטל עליו להוציאה לפועל. כך זכה לשכר של “ברית כהונת עולם”, לו ולזרעו אחריו.
משמים מספקים לכל אדם, את הכלים הנדרשים למילוי תפקידו. ברוח זו פירש הג”י לוינשטיין זצ”ל את הברכה “שעשה לי את צרכי”. בכל בוקר אנו מברכים את ה’ ומודים לו על שסיפק לנו את כל הדרוש לנו כדי לעשות את המוטל עלינו ביום הזה. ברור שאין מצפים מאתנו שנעשה מה שאיננו מסוגלים לעשות,
לפיכך דואגים לנו משמים שיהיו בידינו כל הכלים הדרושים לנו. מסופר על הג”ר נפתלי מאמסטרדם זצ”ל שאמר לרהו הג”ר מסלנט זצ”ל: “רבי, אילו היה לי ראשו של ה ‘שאגת אריה’, ליבו של ה’יסוד’ ושורש העבודה ומידותיו של הרבי – אזי הייתי יכול להיות עובד ה’ אמיתי”. השיב לו הגרי”ס: “נפתלי, בראש שלך, בלב שלך, ובמידות שלך, תוכל גם כן להיות עובד גדול”.
רבנו יונה ז”ל: “מי שחננו ה’ יתברך דעה, ישיב אל ליבו כי ה’ יתברך שלחו בעולם הזה לשמור משמרתו תורתו וחוקותיו ומצוותיו”. כל אדם צריך לדעת שהוא שלוחו של הקדוש ברוך הוא.
כיצד מגלים את התפקיד המיועד?
במשלי נאמר; “לאדם מערכי לב, ומה’ לשון”. מבאר הגר”א: ” לכל אדם ואדם יש דרך בפני עצמו לילך בו. כי אין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומין זה לזה, ואין טבע שני בני אדם שווים. בתקופת הנביאים היו הולכים אל הנביאים לדרוש על הדרך שילך בה לפי שורש נשמתו ולפי טבע גופו.
אולם עתה אין לנו נביאים. נשאלת השאלה מי יגלה לנו מהי השליחות שנועדה לנו?
תשובה לשאלה זו אפשר למצוא בעניינו של פנחס.
הוא נזכר בהלכה, ולכן הוטלה עליו המשימה. היתה לו אפשרות להתעלם מכל העניין ולהמשיך בדרכו, הוא יכול להטיל את האחריות על משה שהיה שם ולהסתלק. אך הוא לא עשה כן, אלא גילה אחריות ורצון לפעול. הוא שאל את עצמו מה אני יכול לתרום כאן, ולכן זכה שהוטלה עליו המשימה. כך הגיע אל תפקידו, ואל השכר הגדול שנלווה אליו.
זהו ה”סוד”, כך מגלים את התפקיד. כל זמן שאדם רואה רק את עצמו ואינו מודע לכך שהוא וחייו שייכים לכלל ישראל, הוא לא ימצא את תפקידו. לעומת זאת, כל מי שיש לו מבט לעבר כלל ישראל, מי שחי בתחושה שהוא שייך לכלל, ימצא בבוא היום את תחום הפעולה שבו עליו לפעול למען הכלל. מן השמים ינחו אותו, בבחינת “בדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכין אותו”.
מובא שכאשר הושלך אברהם אבינו לתוך כבשן ,ביקש גבריאל לרדת ולצנן את האש. אמר לו הקדוש ברוך הוא שהוא יחיד בעולמו, ומן הראוי הוא שהקדוש ברוך הוא שהוא יחיד בעולמו, הוא יצילנו. מדוע זכה אברהם לתואר ‘יחיד בעולמו’? לפי שהוא הכיר את בוראו בכוחות עצמו, בה בשעה שבכל העולם שמסביבו לא היה אדם נוסף שחי בהכרה זו. אברהם לא הסתפק בידיעה שאליה חתר והגיע ללא הורים ומורים, אלא נשא את עיניו לעבר הכלל ונטל על עצמו את המשימה של פרסום שמו יתברך בכל העולם.
כל אחד ואחד מאתנו, הוא מבחינה מסוימת יחד בעולמו. על כל יחיד להכיר בכך שהוא יצירה חד פעמית! עליו לדעת שבכל הדורות מאז בריאת העולם ועד קץ הימים, לא היה ולא יהיה אדם עם כוחות ועם ייעוד כמו הכוחות והייחוד שניתנו לו.
עלינו להבין שלא במקרה נולדנו ולא במקרה אנחנו חיים.
באנו לכאן לשליחות מסוימת, ולצורך כך קיבלנו את הכוחות המתאימים. כל אחד מאתנו יש לו מקום ויש לו שעה.
אין אדם שאין לו תרומה לתרום לעולם. ובעניין התרומה, עלינו לדעת שאין לנו תמורה ותחליף. מצפים לנו, רוצים אותנו וזקוקים לפועלנו. מה רב העידוד הטמון בזה, מה גדולה החובה ומה רבה התקווה. אם נשכיל ללמוד ולעבוד את ה’, מתוך מבט אל הכלל, נזכה להגיע אל ייעדנו ולמלא את שליחותנו. אשרינו!