ההכרה שהכל נעשה על פי רצונו יתברך
“לא תירא מהם כי ה’ אלוקיך עמך המעלך מארץ מצרים”
חובת המאמין השלם, אומר הגר”י לוינשטיין זצ”ל, להאמין שאין נבצר מהקדוש ברוך הוא לעשותו. האדם חייב לדעת ולהכיר שאין בטבע ובבריאה שום חוק עצמאי, אלא הכל נעשה על פי רצונו יתברך, ושאין ל”סיבות” כל אחיזה במציאות, כפי שנאמר אצל שרה :”היפלא מה’ דבר”. כשם שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם כך הוא יכול לשנות את כל סדרי בראשית. ה’ מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית.
נמצא שהאמונה מחייבת שלא להתייאש בכל מצב. גם כשלכאורה נראה אבוד, אין להתייאש, וכמו שאמרו :”אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים”. התקווה לרחמים אסור לה שתשתנה בכל מצב. הדבר היחידי שנדרש בו שינוי במצב של “חרב חדה מונחת על צווארו” הוא הבקשה, שצריכה להיות בעת כזאת ביתר שאת, כדי שאכן יזכה לרחמים המרובים הנדרשים במצב כזה.
בל נטעה לחשוב כי דברים אלה הינם בבחינת מידת חסידות ; הרי זה עיקר גדול מיסוד האמונה, ועל כך נבוא במשפט.
כדברי התנא: “ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא”. במשפט בית -דין של מעלה נתבע האדם גם על חוסר אמונה שנראים לנו כחסרי תקווה לישועה.
האדם חייב להאמין בה’ בכל מצב, ולתלות את כל ההצלה בה’ ולא בדברים אחרים.
כדברי הנביא חבקוק : “וצדיק באמונתו יחיה”. האמונה היא שלם ללא חילוקים ופשרות. וכאשר אין האדם מאמין ביכולת של הקדוש ברוך הוא לשנות סדרי הבריאה, הוא כביכול מגביל את יכולת ה’ יתברך. אם כן אין אמונתו כלל.
ענין זה מבואר בתורה: “כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך, לא תירא מהם כי ה’ אלוקיך עמך”.
הם באים בניצחונו של בשר ודם ואתם באים בניצחונו של מקום.
ובעיני המקום אין הבדל בין רב למועט.
אם נוסיף ונעמיק בעניין ניווכח שלא רק שאין תועלת בהישענות על הסיבות, אלא אדרבה, הישועה באה דווקא בשעה שנראה לכאורה שאפסה כל תקוה. “רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה'” – הצלת ה’ באה דווקא בשעה שנראה כי רבות הן רעות הצדיק, וכי אין סיכוי לישועה. הסיבה לכך היא שכל הבריאה מליאה ניסיונות לאדם, ולכן ה’ מביאו למצב שיחשוב כי אפסה כל תקוה. בכך הוא בוחן אותו אם אמונתו שלמה היא אם לאו, והאדם העומד בניסיון ה’ מצילו ברגע האחרון, שכן לגבי הקדוש ברוך הוא אין הבדל אם זהו הרגע האחרון אם לאו. יוצא אפוא שכל זמן שבוטחים אנו בסיבות ומרגישים תלויים בהן, אין לנו שייכות לאמונה.
הג”ר רפאל שפירא שליט”א מספר בהספדו על מרן מבריסק זצ”ל סיפור מופלא: כשהיה רבנו בווילנא, גזרו הרוסים על החרמת דירות עבור קציני הצבא. וכך היתה דרכם: תחילה היו מוציאים צו החרמה על דירות מסוימות, ואחר כך היו שולחים את הקצינים המעוניינים בדירות לברור לעצמם דירה מבין הדירות המוחרמות. כאשר היתה הדירה מוצאת חן בעיני קצין, היה בעל הדירה חייב לפנותה תוך ארבעים ושמונה שעות, ותמורתה היה מקבל דירה במקום מרוחק מהעיר.
יום אחד כשהגיעו בני רבנו הביתה סיפר להם שהרוסים היו בבית והוציאו צו החרמה על הדירה. התעצבו בני הבית מאוד כי לא ידעו לאן יפנו, מאחר שהדירה שהוצעה להם בתמורתה היתה מרוחקת מאוד מהעיר ללא קשר תחבורה וגם בלתי ראויה לשימוש.
בראות רבנו את בניו עצובים אמר להם: השבוע נקרא פרשת וישלח ושם נאמר: “ויאמר, לא יעקב יאמר שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל”. ופירש רש”י: ו”ועם אנשים – עשיו ולבן”.
אמנם את לבן ניצח יעקב, אבל עם עשיו הרי עדיין לא נפגש, איך אם כן אמר “ותוכל”? וההסבר שהאיש שנאבק עם יעקב היה שרו של עשיו, ושנינו שהעלו אבק עד כיסא הכבוד. כלומר שמלחמתם היתה מי יגבר בשמים. נמצא אפוא שאחרי שיעקוב ניצח את שרו של עשיו בשמים, ממילא כבר ניצח את עשיו כאן בארץ, אף על פי שעדיין לא פגש אותו.
כמו כן, סיים רבנו ואמר לבני ביתו – העיקר מה שעלינו לדאוג הוא מה יאמרו עלינו בשמים, ואם שם יגזרו עלינו לטובה שוב אין מה לדאוג מבני אדם.
וכך היה באמת, אף על פי שדירתו של רבנו בווילנא היתה גדולה ויפה, היא לא מצאה חן בעיני הקצינים שפקדו אותה. רק לאחר שעזב רבנו את הדירה ועלה לארץ ישראל, בא מישהו מהם, הדירה מצאה חן בעיניו, ולקח אותה.
עלינו תמיד לזכור שהכל נעשה על פי רצונו יתברך, להתפלל ולקוות לה’ ולבטוח בישועתו.
לעילוי נשמת אביחי בן מרים
לעילוי נשמת יששכר בן חדרה
לעילוי נשמת אור ישראל בן טלי
לעילוי נשמת החיילים שנהרגו על קידוש השם.
לרפואה כל הפצועים והחיילים
לחזרת החטופים.
חודש טוב ומבורך
