“ויאמר עשיו הנה אנוכי הולך למות ולמה זה לי בכורה”.
“לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנאמר ‘רגזו ואל תחטאו’. נצחו מוטב, ואם לאו – יעסוק בתורה, שנאמר ‘אמרו בלבבכם ועל משכבכם’. אם נצחו ואם לא – יקרא ק”ש, שנאמר על משכבכם. אם נצחו מוטב, ואם לאו יזכיר לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה”.
לאור דברי הגמרא, שהזכרת יום המיתה היא התרופה היעילה ביותר להתגבר על התאווה, הקשה הגר”א לופיאן זצ”ל כיצד עלה בדעתו של יעקב להציע מכירה של בכורה תמורת נזיד עדשים? הרי אין כלל דמיון והשוואה בין ערכם של שני הדברים? אך יותר מכך יש להתפלא על עשיו שקיבל הצעתו ברצון וכנימוק הוא משתמש בסיבה של “הנה אנוכי הולך למות וגו'”. כיצד הופך עשיו את היוצרות ומשתמש בסגולה הרוחנית הנפלאה לחיזוק תאוותו מחד – ולביטול ערך הבכורה מאידך?
אמנם מצאנו כדבר הזה בדברי הנביא (ישעיהו): “ןיקרא ה’ אלוקים וגו’, והנה ששון ושמחה הרג בקר שחט צאן אכל בשר ושתות יין אכל ושתה כי מחר נמות”. גם כאן מהווה “כי מחר נמות” נימוק לאכילת בשר ולשתיית יין. כוונת הדברים אומר הגר”א לופיאן זצ”ל, שזיכרון יום המיתה אינו תרופת פלא לביטול התאוות, אלא זיכרון לעורר את האדם שיש קץ לימיו עלי אדמות. וממילא הרואה בעולם הזה ותאוותיו את עיקר מגמת חייו, ועומד לרשותו רק פרק זמן מוגבל – יתעורר ויתאמץ לחטוף ולהשיג כמה שיותר בזמן שהוא עדיין חי להוסיף תאוה על תאוותו. אך מי שעושה מלחמה עם יצרו ועוסק בתורה וקורא ק”ד, הרי כל מגמתו וחפצו להיכנס לטרקלין של עולם הבא, אשר שעה אחת של קורת רוח שם יפה מכל חיי העולם הזה.
אדם כזה גם יודע שיפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, לכן הוא מזדרז להתקין עצמן בפרוזדור וכנגד היצר הרע המפריע לו בדרכו, נתנו לו חז”ל עצה שיזכיר לעצמו את יום המיתה. כשיתבונן באחריתו ויזכור שאינו יודע מתי ימות, ייכנס בו פחד שמא יבוא לעולם הבא בלתי מתוקן ולא יוכל להתענג על ה’ וליהנות מזיו שכינתו, ועל ידי זה יתגבר על יצרו.
וזה מה שאמר עשיו “הנה אנוכי הולך למות”, אחרי שהמליך עליו את הקנאה והתאווה והכבוד והוציא את עצמו מן העולם, ומכיוון שידע רשע זה שדרכו למיתה, אמר לנפשו הואיל וכבר באתי לידי כך אלך ליהנות מהעולם הזה, ולמה לי בכורה”. וגם לאחר שאכל ושתה, פעלה בו תאוות הכבוד ומנעה ממנו להודות ששגה. “ויבז עשיו את הבכורה”.
את כל זה ידע יעקב והבין מראש, כי הצדיקים יודעים עד היכן מגיעה תאוותו של אדם שאינו לוחם עם יצרו. בהיותו בטוח שהרשע מוכן למכור הכל, הציע לו את המקח הזה עבור תאווה רגעית קטנה. ועל זה נאמר “ישרים דרכי ה’ וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם”. דווקא בדרך הישרה והמועילה לצדיקים להגיע לחיים הנצחיים – באותה דרך עצמה נכשלים הרשעים ונופלים ונשברים.
הגרי”ל חסמןזצ”ל מבאר שיעקב ידע שלא יתכן שתשכון בלב האדם גם אהבת העולם הזה וגם אהבת העולם הבא.
“אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו” – אם אין האדם מוקיר את ה”יקר” שלו, דהיינו את הנשמה והשכל, הרי הוא נמשל כבהמה.
יעקב ידע כל העת שתתקוף התאווה את עשיו, והוא יסכים למכור את ראשו ואת כל היקר בעיניו. אף חייו ימסור עבור הנאת רגע אחד של אבוס, בצורת נזיד עדשים. ולא עוד, אלא שמפעיל את כוחות עומק נפשו, אשר יודעת את האמת כי סוף האדם למות, ומנצל ידיעה זו כדי לחזק טענות תאוותיו.
מכאן עלינו ללמוד שלא יאמר אדם אמת כי אוהב אני את עצמי ואת עולמי, אבל גם בעולם הבא חשקה נפשי.
ליבו של האדם יכול להכיל בקרבו או את אהבת העולם הבא או את אהבת העולם הזה. אמנם אין כלי מידה לאהבת העולם הבא, אך על פי הנטייה לצד ההפוך יכול האדם לאמוד כמה הוא מתאווה לתענוגי העולם הזה, ואז יבין ממילא כמה חסר לו באהבת העולם הבא.
