שנינו במשנה: “עקיבא בן מהלללאל העיד ארבעה דברים. אמרו לו: חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר, ונעשה אב בית דין לישראל. אמר להן: מוטב לי להיקרא שוטה במשך כל החיים, ובלבד שלא להיכשל בשעה אחת של חטא.
דבר שהיה כה פשוט ומובן מאליו לחז”ל, מהווה לגבינו חידוש. לפי תפיסתנו אנו נוטים לחשוב שגישה זו היא חסידות, נחלת יחידי סגולה, ואיננו חושבים שהיא נמנית על חיובי התורה שנצטוו בהם כל ישראל. התבוננות בפרשת המצורע-מלמדת אותנו שהקביעה הנ”ל של חז”ל היא מדרכי התורה השווים לכל נפש.
חז”ל מבארים שנגע הצרעת בא לאדם בגלל חטא לשון הרע וגסות הרוח, כלומר הוא עונש שמים על שעה אחת של חטא. מיותר להדגיש שעונשי שמים באים לתועלת האדם, כדי לרפא את תחלואי נפשו. כמו במקרה שלנו, שעל ידי הנגעים נעשה המצורע מושפל ומבוזה. מצב זה שובר את גאוותו, ומביאו למצב נפשי המונע אותו מלשוב ולהיכשל בדבר שנכשל קודם לכן.
הבה נמחיש לעצמנו את מצבו של המצורע. ניקח אדם נכבד בעירו אשר נכשל בעוון לשון הרע, ובחסדי השם ממרקים את חטאו בעולם הזה על ידי נגע הצרעת. לאחר שקבע ההכהן שאכן נגע הצרעת בבשרו, מתנתק אדם זה מביתו ומעסקיו שהיה רגיל בהם. בדד ישב מחוץ. למחנה. אחר כך נגזר עליו ביזיון נוסף של פריעת הראש וקריאת הבוז: “טמא! טמא!” הוא שב לחברת בני האדם עם החותם של כל מעשי הביזיון למשך כל חייו.
נמצא אפוא, שההכרה כי מוטב להיקרא שוטה במשך כל החיים ולא להיות רשע שעה אחת לפני המקום, מתגבשת מהתבוננות בעונש הצרעת.
חשבון חיים זה הינו רצון התורה, המתגלה בבהירות למתבונן בפרשת במצורע. כך היא ההנהגה משמים לרפואת האדם, וכל הדבק בדרכי שמים חייב לממש הכרה זו בכל מעשיו. זהו מהלך תיקון האדם בדרכי התורה, וכל מי שמתכחש לדרך זו, אינו מתכחש לחסידות מופלגת אלא לפרשה מפורשת בתורה.
אם נתבונן היטב באורח חיינו, נראה שרבים מאתנו חיים כפי שנוח וערב להם ושבויים במידות לא מתוקנות. וכאשר מתעורר חשש לפגיעה בכבוד העצמי הם מוכנים להפקיר את הנשמה ולזלזל בקיום מצוות התורה.
אין מנוס מיציאה למלחמה נגד צורת חיים מסולפת זו, הנוגדת לדרישות התורה ולתועלת האדם ושלמותו. הרי כל הסוטה, אפילו סטייה קלה מדרך התורה מחשש בושה מבני האדם, מחליף עולם עומד בעולם חולף. בכך הוא מראה שדעת בני אדם חשובה יותר מדעת הקדוש ברוך הוא, על כן אין להשלים עם חולשה זו של עבודת ה’ ב”במה יאמרו הבריות”.
אחד מתכסיסי המלחמה בנושא זה אומר הג”י לוינשטיין זצ”ל, הוא התמדה בעיון ובהתבוננות בהשקפת התורה האומרת כי מציאות האדם היא הנפש, שהיא חלק אלוק ממעל המתלבש לתקופה מסוימת בגוף בשר בעל כוחות חומריים, המושכים אותו לעבר חיי החומר.
ככל שנגביר את החיות הנפשית בתוכנו, נשתעבד פחות לרצונות הגוף עד שנגיע למצב של שליטה על כוחות החומר ונכוונם לאפיק הנכון.
זוהי צורתו האמיתית של האדם. אז מתמלאים חייו סיפוק שמחה ואושר, וענייני העולם הזה ופגיעותיו לא יציקו לו עוד אלא יביאו לו תועלת וחיזוק.
כל אחד חייב להתבונן בדברים אלה ולעשות חשבון רווח מול הפסד. ייסורי איוב כדאיים הם, למירוק חטא קל. אם כן מה ההיגיון בבחירה ברע? מאידך גיסא, “יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה”. כלומר, כל הנאות העולם הזה, אינן שקולות כנגד ההנאה של העולם הבא. אם נבוכדנצר זכה למלכות מפוארת במשך שבעים שנה בזכות שלוש פסיעות שפסע לכבוד הבורא, מה יהא שכר המצוות הנקנה בעמל ויגיעה? מתברר שההנאה משכר זה הינה אין -סופית.
