שפרה בפרשה – פרשת אחרי מות

שבת פסח. שבת חגיגית שכזאת נפרשת בפנינו אחרי כל מה שעברנו בחודשים האחרונים בכלל ובשבוע הנוכחי בפרט, הכל מתגמד לעומת הזכות הגדולה של ישיבה סביב שולחן הסדר. הכל נרגע, הכל נכנס שוב למקומו הנכון, זו לא השגרה הברוכה של היום-יום, זה יותר כמו שבת אחת ארוכה שנמשכת שבעה ימים של מאכל ומשתה וטיול ומצה ומשפחה מאוחדת יחד.

השבת אני רוצה להקדיש את הפינה שלי לרבי שלי, לרבי של כולנו, לרבי מלובביטש שיום הולדתו חל השבוע ביא’ ניסן. יום הזוי ולחוץ במיוחד ודווקא בו בתאריך הזה זיכה אותנו הרבי לעצור את כל ההכנות, להפסיק את כל הנקיונות והקניות והשפשופים והמריבות והחמץ והמרור ולעצור. ללכת לכנס התאחדות חסידי ולראות איך הרבי ממשיך ופועל את פעולתו גם היום.
בפרשת אחרי-מות יש רש”י אחד קטן שתפס את עיני, בפרק טו’ פסוק לב (כמה סימבולי הלב הזה…) כתוב “וכפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו ולבש את בגדי הבד, בגדי הקודש” ואומר רש”י “ללמד שאם בנו ממלא את מקומו הוא קודם לכל אדם”. את הרשי הזה קראתי בדיוק ביום ההולדת של הרבי וחשבתי על כך שלא היו לרבי בנים שימלאו את מקומו, ומצד שני מקומו מלא בכל העולם כולו, הרי הרבי העמיד בנים ובני בנים לתפארת והם פזורים בכל העולם בכל מקום שתלך – שם יש בית חב”ד, שם יש רבי.

אז לכבוד הפרשה, ולכבוד הרבי ולכבוד פסח, יצאתי לראיין חסידת חב”ד שיצאה למלא את מקומו של הרבי בעולם, זה היה נסיון קצר, זה היה פסח אחד, אבל מאז ועד היום החוויה צרובה בתוכה ומלווה אותה באשר תלך.
שלום לתמר, חסידת הרבי מרחובות. רצית לשתף אותנו בחוויה אישית שעברת בפסח לפני 7 שנים…
כן, שלום, שמי תמר ואני חסידת חב”ד מזה 8 שנים, חוזרת בתשובה, נשואה ואמא לארבעה ילדים שיהיו בריאים. רציתי לשתף את הגולשים בחוויית הפסח הראשון שלי ולתת אותה כנקודת הסתכלות, כמו הרש”י הזה שציטטת, הרי אם הכהן הגדול לא יכול לבצע את תפקידו, מכל סיבה שלא תהיה, אזי בנו ימלא את מקומו לפני כל אדם אחר ואפילו יהיה רב חשוב או נשיא המדינה, בנו קודם. ואנחנו הרי הילדים של הרבי ולכן אני חושבת שלכל חסיד חב”ד יש את התחושה המאוד חזקה של שליחות. הוא הבן שצריך למלא את מקום אביו וזה קודם לכל אדם אחר, אין לנו אפשרות לחכות שמישהו יעשה את העבודה במקומנו, אנחנו חייבים למלא את המקום.
בתקופה הזו של טרום הפסח, חסידי חב”ד עובדים קשה ובמסירות נפש להרים “ליל סדר” למאות ואלפי אנשים בכל אתר ואתר. רמת ההשקעה הנפשית, הכספית והחומרית אינה ניתנת לתיאור, כל סדר כזה הוא נס מהלך, אבל הם עושים את זה. בכוחו של המשלח.
גם בעלי ואני רצינו לצאת לשליחות בתחילת הנישואין (לא מומלץ דרך אגב, לפני שמבססים את הזוגיות לפחות שנה שלמה בבית בארץ…) ויצאנו לעשות את הפסח הראשון שלי בחב”ד בדרום אמריקה. שמענו מהשליח בבוליביה שיש צורך לפתוח בית חבד בכפר קטן בכפר קטן בגו’נגל שנקרא רורה-נבאקה ונרתמנו למשימה. יחד עם שני בחורים אלופים פתחנו את בית חב”ד הראשון בהיסטוריה של הכפר ותוך שבועיים בערך התעתדנו לערוך שם את הסדר.
הדרך הייתה רצופה מכשולים ומניעות, טיסות מתעכבות, מזוודות שנותרו בפריז, תפילין שנגנבו מתחת לאף וחוסר חמצן היסטרי בגובה של 4000 מטר. אך כל זה לא מנע מאיתנו להגיע, שבוע לפני ליל הסדר, ולהכיר את הממלכה החדשה שאנחנו הולכים לבנות לרבי. הכפר קיבל את פנינו במאור פנים ומיד נרתמנו למשימה. אתם יודעים איך זה מטיילים? מיד כששומעים שיש מקום חדש ועוד עם ארוחת ערב בחינם – ישר מגיעים. אז הם התחילו להגיע, כל ערב, כמה עשרות, הם שמעו שיעור מהבחורים, ניהלו שיחות נפש עם בעלי וקראו כל הזמן לרבנית והודו לה על האוכל. לקח לי יומיים להבין שהרבנית הנ”ל זו אני. חודשיים עם מטפחת, פחות משנה בתשובה וכבר בשבילם אני הרבנית. הזוי.
את ההכנות לסדר ערכנו עם הרבה לחץ וחוסר ידע, ואני הקטנה, שלא עשיתי מעולם סדר בחב”ד לפני כן, קיבלתי הוראות וביצעתי כמיטב יכולתי, ומאחר והכפר לא היה מהמתקדמים בעולם, ומאחר וההידורים של חב”ד לא משאירים הרבה מקום לדמיון גם ככה – יצא דווקא טוב. אני לא הייתי צריכה להתמודד עם פיתויים וכל מיני מארזים משונים שמנסים להפוך את כל המוצרים כשרים לפסח ולתת לצרכן הממוצע הרגשה שהוא לא מפסיד ולו רגע בלי קרקר כשר לפסח ואטריות כשרות לפסח ועוד מעט יהיה גם לחם כשר לפסח וכולנו נוכל להירגע ולא להרגיש שפסח כאן בכלל….אבל ב”ה לא היה לי את כל זה שם, אלא רק הרבה תפוחי אדמה וירקות ופירות.
כל השאר? בעיה!
המצות והיין שנשלחו מלה-פז, התהפכו עם המשאית בדרך, עופות אין, דגים צריך לשאול את מומחה הכשרות בבריסל איך מזהים את הדג המקומי ככשר או לא והצרות רק התחילו שם. אז מה עושים חסידים? קודם כל התוועדות! יא ניסן, באמצע הגו’נגל מעולם לא היה שמח כמו שהיה לנו (וזאת מהסיבה הפשוטה שמעולם לא נחגג שם יום הולדתו של הרבי לפני כן) ואחר כך מטקסים עצה.
יין סחטנו ביד. כלומר, בעלי והבחורים רכשו את כל הענבים שבכפר ובמו ידיהם ורגליהם הנקיות לכבוד הפסח הפכו את הענבים לנוזל צח וענוג, אותו סחטו דרך בדים מטוהרים ומזגו לתוך בקבוקי פלסטיק לא מהודרים בעליל.
את המצות הצלחנו להשיג בקומבינה מופלאה דרך איזה תורמת שאחד הבחורים נזכר בה, היושבת בארה”ב. היא מיד נחלצה לעזרה כתבה לרבי שהשיב לה שצריך לעזור לבית חב”ד לפסח!!! היא רכשה כמאה קילו מצות, דפקה על הדלת של שכנה הבוליביאני (ממש כך זה היה) שיכנע אותו במתק שפתיים ובכרטיס טיסה חינם לטוס לבקר את אימו הזקנה בלה-פז…ומשם נשלחו המצות אלינו לכפר ולמרות סירובו הנחרץ של פקיד הדואר הבוליביאני – דרך אגב, אני תמיד נזכרת בו כאשר אני תקועה בסניף דואר ישראל ומתנחמת קצת שיש יותר גרוע מכאן – הוא בסוף שיחרר אותן לחופשי ואנחנו רקדנו כחולמים.
עופות הגיעו בצורה כזו או אחרת קפואים למחצה ושימשו תוספת נפלאה למרק וכל השאר היסטוריה. הכנו אוכל כמו משוגעים, לא נחנו לרגע, המרק בושל בסיר ענק של 100 ליטר והתקלקל והחמיץ כולו לפני הסדר, המקרר הלך לעולם שכולו טוב ותפסנו טרמפ על המקפיא, את האורז בררנו בכמויות מסחריות אבל זה לא היה כל כך קשה כי פשוט שמנו אותו על השולחן, האורז נשאר במקום וכל השאר הלך לצד השני, מה שנקרא ברירה טבעית…
אחרי הכל, היה מדהים. ליל הסדר הראשון ברורה-נבאקה נחגג ברוב עם עם השתתפות שיא של 125 איש!!! מאז אותו בית חב”ד פעיל וקיים והיום ברוך ה’ מנהל אותו אחד מהבחורים בשם שוקי גור, יחד עם אשתו וילדיו.
אנחנו חזרנו לארץ ומאז מנסים לעשות שליחות כאן ולעשות קצת נחת רוח לרבי.

תודה רבה לך תמר!

אנחנו יכולים להתנחם שאנחנו כאן בבית, לא זקוקים לכל הנסיונות האלו. ולזכור שה’ מפנק אותנו, יחד עם כל ההוצאות והלחצים של לפני פסח, יש לנו הכל בהישג יד. שנזכה לחגוג את הפסח כבני מלכים, בבית המקדש בירושלים עיר הקודש!
שבת שלום.
שפרה