הקדמה לפרק תהילים יא’:

פרק תהילים זה הוא תשובה לאוהביו של דוד המלך המייעצים לו לברוח אל מקום מסתור מפני הרשעים האורבים לו. מתשובתו של דוד המלך אנו מבינים שרעיון הבריחה נבע מחוסר הבנה בגדלות ה’ או מחוסר אמונה בדוד עצמו שהוא אכן צדיק. במזמור תהילים זה מדגיש דוד לעצמו ולסובבים אותו את בטחונו בה’ שדן את הרשעים כפי רוע מעלליהם ומשלם שכר טוב לצדיקים אף על פי שלא תמיד זה נראה כך.

פסוק א’ – תשובת דוד לכל היועצים.

“לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד בַּיהוָה חָסִיתִי אֵיךְ תֹּאמְרוּ לְנַפְשִׁי נודו (נוּדִי) הַרְכֶם צִפּוֹר.”
דוד המלך מציב כעובדה את המילים “בַּיהוָה חָסִיתִי” בפני המייעצים לו. אתם מבקשים אותי לברוח ולנדוד כמו ציפור מן הרכם (הרכם הוא הר- הכוונה להר ה’) אתם מבקשים שאנדוד מהבסיס שלי מהמקום הבטוח ביותר עבורי שהוא בעצם הר האלוקים. ואני אומר “בה’ חסיתי” המחסה הטוב ביותר לברוח אליו הוא ה’.

“כִּי הִנֵּה הָרְשָׁעִים יִדְרְכוּן קֶשֶׁת כּוֹנְנוּ חִצָּם עַל יֶתֶר לִירוֹת בְּמוֹ אֹפֶל לְיִשְׁרֵי לֵב.”
לאחר שבפסוק הקודם הציב דוד את העובדה שהוא חוסה בה’. וגם הציג את העצה שנתנו לו ידידו לברוח ולנדוד בפסוקים הבאים הוא מציג את המניע והתענות לעצה שקיבל ומתמודד איתן.
אומרים הידידים שהרשעים כבר קרובים לפגוע בדוד וזאת אנו למדים מהמילה “הנה” – הם כאן ממש אפשר לראות אותם. אותם רשעים כבר דורכים את קשתם ומכוונים את החץ על מיתר הקשת לירות בתוך האפלה והמסתור בו הם נמצאים (במילים אחרות: הם מקיפים אותנו מכל כיוון ואנחנו לא יכולים לזהות אותם אם משום שהם מחופשים כאוהבי המלך ואם משום שהם מתחבאים כ”כ טוב) וממתינים לשעת הכושר לפגוע “בישרי לב” הכוונה לדוד המלך. זאת הטענה הראשונה.

הטענה השנייה עומדת בפני עצמה אך נותנת חיזוק לטענה הראשונה.
“כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן צַדִּיק מַה פָּעָל.” ידידיו של דוד ממשיכים לטעון הרי אנו רואים את כל התשתיות את כל העמודים (שתות) המחזיקים את הכל נהרסים, וצדקתו של הצדיק אינה עוזרת אינה מגינה ומצילה מפני החורבן . את הטענה הזאת ניתן לפרש בשני אופנים הראשון הוא הגשמי פיזי – הצבא שנלחם בנו כבר בתוך העיר כבר אפשר לשמוע אותו ולראות את הנזקים שהוא עושה למבנים ולתשתיות וצדקתו של הצדיק לא מגינה (מה פעל) על העיר. השני הוא הפן הרוחני ואותו צריכים לקרוא דווקא מסוף הפסוק אם צדקתו של הצדיק אינה מגינה אז כל עמודי האמונה שכר ועונש וכו’ נהרסים.

שלב התשובות

מפסוק ד’ והלאה מתמודד דוד עם התענות שהצגנו עד כה ונותן להם תשובות.
“יְהוָה בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ יְהוָה בַּשָּׁמַיִם כִּסְאוֹ עֵינָיו יֶחֱזוּ עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם.”
דוד המלך פותח בתשובה דווקא על השאלה האחרונה ואומר: ה’ נמצא, ה’ קיים! שלא יהיה לכם ערעור באמונה גם אם אינכם רואים אותו או את פעולותיו הוא ” בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ” ” בַּשָּׁמַיִם כִּסְאוֹ” ולא רק שהוא נמצא גם ישנה השגחה פרטית על כל אדם ואדם.

” עֵינָיו יֶחֱזוּ עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ (כאשר רוצים לבחון משהוא מכווצים את העפעפיים)
בְּנֵי אָדָם”.
לאחר שדוד מבסס את האמונה בה’ ומחזק אותה הוא ממשיך לטענת השכר ועונש בפסוק הבא.

” יְהוָה צַדִּיק יִבְחָן וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ.”
ה’ הוא צדיק מלשון “עושה צדק” ולפני שבאים לעשות צדק צריך לבחון את כל הנוגעים בעניין ולכן ה’ מתחיל לבחון את הצדיק האם הוא באמת צדיק או שיש בו פגמים עליהם הוא צריך לקבל ייסורים (כאן מתפרשת המילה צדיק כעושה צדקה שנפרע מן הצדיקים מחטאיהם בעולם הזה ומנקה אותם לעולם הבא) ואת הרשעים האוהבים חמס (נהנים מלראות רשע ועוולה) הוא שונה מראש ואפילו לא בוחן אותם. ולאחר שני השלבים הללו ה’ ניגש לעשות צדק.

איך יעשה הצדק? ומדוע הרשעים אינם נבחנים?

“יַמְטֵר עַל רְשָׁעִים פַּחִים אֵשׁ וְגָפְרִית וְרוּחַ זִלְעָפוֹת מְנָת כּוֹסָם.”
על הרשעים הוא ימטיר (כמו גשם) פחים (מלשון גחלים) שבהם אש וגופרית והרוח מלבה את הגחלים שיפעלו בכל עוצמתם ולא ידעכו. וזו היא מנת כוסם של הרשעים. נתעכב לרגע על הביטוי מנת כוסם ולפי זה נבין את שאלת מדוע הרשעים אוהבי החמס אינם נבחנים. מנת כוסם הוא בעצם חלקם. כל דרי עולם ניזונים משולחנו של ה’ צדיקים בינוניים ורשעים. החלק שמוכן מראש לרשעים הוא “אש גופרית ורוח זלעפות” ולכן כאשר אותם אנשים נכנסים לקטגוריה של רשעים המנה שלהם מוכנה מראש וזה מה שהם צריכים לקבל – זהו חוק רוחני כמו חוקי הטבע ומכאן יודע דוד המלך מראש מה יהיה עונשם.

חוק רוחני

ובמשפט סיכום מזכיר דוד לכל שומעי לקחו את היסודות עליהם מושטת העולם :

“כִּי צַדִּיק יְהוָה צְדָקוֹת אָהֵב יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ.”
ה’ צדיק (כפי שפרשנו בשני האופנים בפסוקים הקודמים) וה’ אוהב את בני האדם הישרים שמתנהגים כמוהו עושים צדקות בעולם הזה (אל תתרגשו מכך שאתם רואים את הרשעים מצליחים! הכל זמני והם יבואו על עונשם) ומסיים בקביעת עובדה ובמשאלה “יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ” שיוכל לחזות בפני ה’. משמע, לראות בגדולתו ובעשיית הצדק.