ארבע אמות של הלכה שיעור 17
תשלום על תאונה. הולך רגל שקפץ לכביש ונהג שלא רצה לפגוע בו ופגע ברכב אחר מי צריך לשלם לרכב שנפגע בעל הרכב או ההולך רגל… כל זאת ועוד בשיעורו השבועי של הרב יהודה לייב נחמנסון באתר הללויה
שלום עליכם לכל הצופים היקרים הנכבדים והמהוללים של האתר המיוחד והמהולל הללויה.
אני רוצה לספר לכם על מקרה אותנטי יהודי שמתאים באמת למה שאמר אותו מין לרבי זיירא: “עמא פזיזא אתם” אצלנו הפזיזות והחיפזון באים הרבה פעמים לידי ביטוי למה שנוגע לכביש מכונית ולכל הבטחון וכל השמירה בדרכים. מעשה היה באדם הולך רגל שקפץ לכביש ומכונית שכבר הייתה ב”שוונג “הבחינה בו והנהג שבתוכה ידע שאו שהוא עכשיו שובר את ההגה ימינה אבל אז בטוח הוא נכנס באיזה מכונית שחונה בצד או שחלילה הוא פוגע בהולך הרגל שקפץ על הכביש. למעשה אותו נהג עשה את מה שדורשת ממנו התורה “ונשמרתם מאוד לנפשותיכם” וחיי האדם תמיד קודמים על הנזקים הממוניים שיכולים להיות לנו ולכן הוא שבר את ההגה ימינה, נכנס באותה מכונית שהייתה בצד וכמובן שנעשה נזק לשתי המכוניות אבל אותו אדם ניצל. אז ברגע הראשון כולם מודים לה’ כולם שמחים ואחר כך מתחילים לחשוב גם על הכסף ועל הכיס. היום מכונית צריכה שיהיה לה ביטוח. הביטוח מכסה (תלוי כמה אתה משלם ואיזה רמה של ביטוח אתה לוקח) אבל הביטוח באמת מכסה על מצבים של אונס, מצבים כאלו שהם לא ברורים כאונס הביטוח לא משלם. מצב כזה שאתה בעצמך מודה שאתה נכנסת בתוך המכונית לא כל כך ברור שהביטוח ישלם על זה וכאן נשאלת השאלה, מי צריך לשאת בנזק? בעצם הויכוח הוא בין הולך הרגל לבין בעל המכונית שהיטה ושבר את ההגה ימינה. בעל המכונית אומר הולך הרגל גרם לי לשבור ימינה ולכן הוא צריך לשלם. גם אם הביטוח יסכים לשלם עדיין יש לי טענה כלפי הולך הרגל והטענה שלי היא שבגללו הפרמיה שלי בשנה הבאה תעלה יותר יקר משום שבעצם מימשתי את הביטוח. והולך הרגל אומר אני לא עשיתי כלום. מה עשיתי??! קפצתי לכביש אני לא זה שנתקעתי במכונית שעמדה בצד הכביש, מי נתקע? הנהג שלא רצה לפגוע בי אבל אני לא עשיתי כלום. ההולך הזה היה קצת למדן ולכן התפלפל שהוא רק גרם לנזק ולכן הוא רוצה לפטור את עצמו.
מה אומרת ההלכה במקרה כזה? מה הדין במקרה כזה? את מי אנחנו יכולים לחייב? יש לנו הלכה מאוד חשובה בחושן משפט בסימן קפ סעיף ז וההלכה הזאת מלמדת שאדם שהציל את חברו מנזק באמצעות רכוש של מישהו אחר, מן הדין הוא היה צריך להיות חייב. באו חכמים וגזרו שהוא יהיה פטור משום שאם נחייב אותו אנשים לא ירצו להציל בני אדם. יש פה המון עומק והמון מחשבה והמון התחשבות בטבע האדם. יש כאן בעל מכונית שקפץ לו מישהו לכביש. הקופץ הוא המזיד, הוא זה שנהג שלא כשורה. כיוון שכך הוא לא היה חייב לשבור ימינה, שבר ימינה ושבר את המכונית שעמדה בצד ימין והשאלה היא האם נחייב אותו על המכונית שהוא שבר. הרי יש ביטוח, אבל הביטוח לא מכסה את הכל, יש ביטוח אבל שימוש בו יעלה לו את הפרמיה. האם הוא צריך לספוג את הנזק הזה? התורה אומרת שמעיקר הדין כן אבל תקנו חכמים שלא כדי שאנשים לא ימנעו מלהציל בני אדם.
עכשיו נחזור חזרה לאותו הולך הרגל. הוא אומר הבנתי, אתם אומרים שבעל המכונית לא חייב, אתם בעצם מאשימים אותי ומפנים את האצבע אלי. (אמרתי לכם קודם שהוא היה למדן) הוא הלך ופתח ספר ערוך השולחן שם בסימן קפ סעיף ז אומר בעל השולחן שאנחנו לא מחייבים גם את האדם שהלך ברגל, גם את האדם שגרם את הנזק אנחנו לא מחייבים. אז הוא אומר אני פטור, אל תחייבו אותי לא מגיע לי כלום. אבל פה אנחנו עושים חלוקה מאוד חשובה הלכתית. אם אותו הולך רגל היה שוגג בזה שהוא קפץ לכביש, אתם מרימים גבה בוודאי מה זה שהוא שוגג שהוא קפץ לכביש?…יכול להיות שהיה איזה מעבר חציה ישן שמה שהוא חשב שהוא תקין והוא חשב שיש לו איזה זכות קדימה לקפוץ לכביש, זה שוגג. מה יכול להיות אונס? איזה נחש רדף אחריו ובגלל זה הוא רץ לכביש מבלי משים. אם הוא היה שוגג או היה אנוס, באמת נפטור גם אותו מתשלום. אבל אם מדובר באדם שהתנהג בחוסר תשומת לב, לא כל כך עיין במה שלפניו ובגלל זה הוא קפץ אל הכביש, אז במקרה הזה, כל הנזק וגם ההעלאה של הפרמיה שתהיה לבעל המכונית ששבר ימינה – אנחנו נפיל על אותו אחד שקפץ אל הכביש. אנחנו רואים כאן את הדקדוק המיוחד של ההלכה שמצד אחד היא רוצה שאדם לא ימנע מלהציל ומצד שני היא לא מממהרת להפיל את החוק על מישהו אחר עד שלא יוודע במאה אחוז שהאדם הזה לא היה שוגג ולא היה אנוס.
אנחנו צריכים להשתדל גם כשאנחנו דנים בין אדם לחברו לבדוק היטב היטב האם החבר שלפנינו אינו שוגג או אנוס, אולי הוא עושה את הדברים מחמת שהוא לא כל כך מודע לחומרתם. אולי הוא לא יודע מה הוא גורם לאחרים הוא לא מבין את הצער שלהם הוא לא מבין את הנזק שלהם. אולי צריך לסבר את אוזנו אולי צריך להעמיד אותו על המקום. הבה נלמד את המוסריות של ההלכה, נלמד את המסר הגלום בין המילים מאשר אותה הלכה ללמד אותנו איך מתייחסים למצב שעומד לפניך. אנחנו לא מחפשים אשמים אנחנו רוצים לדעת ולדון דין אמת. אנחנו רוצים לחפש ולבדוק האם באמת האדם הוא אשם או איננו אשם. האם הוא יכול היה למנוע או לא היה יכול למנוע. כל הפרטים הללו יכולים להתברר לנו אך ורק כאשר אנחנו באים לא מתוך מגמה זריזה ושטחית אלא מתוך מגמה שמחפשת את האמת. את האמת לאמיתה.
לדאבוני הרב, לא פעם ולא פעמיים נוכחתי לראות גם בבתי משפט, כשמגיע בן אדם עם עורך דין טוב, עם שפה טובה, שמביא את הטענות ערוכות היטב וכתובות. מסכם תקציר מכל הטענות, יש לו סיכוי גדול מאוד לנצח גם כאשר הוא לא הצודק באמת. השופט עייף אין לו כוח לבדוק את הדברים אין לו כוח, ונוח לו שעשו לו תקציר והוא יכול לכתוב את הפסק דין המנומק על פי כל מיני מילים שכתב העורך דין המוצלח של הראשון.
התורה הקדושה לא אוהבת את הגישה הזו, זו לא גישה של אמת, כל דבר שאתה שופט אתה צריך לרדת עד השיטים, לבדוק את הדברים בשורשיהם, כמה זמן שייקח ייקח ושיצא בסופו של דבר דין אמת לאמיתו. כך זה בין האדם לחברו כך זה בין האדם למקום. האדם צריך להיות ישר ועל ידי זה שהוא ישר הוא מביא שלום בעולם.
