ספר ויקרא , פותח בעולות נדבה ולפני שעובר לשלמים ולקורבנות נוספים, מוזכרת המנחה, קורבן מן הצומח שהינו צנוע מכל הקורבנות, ואותו מביא העני שאין בידו להביא קורבן מן הבהמה או לפחות מן העוף. חז”ל לומדים מכך במשנה האחרונה של מסכת מנחות עיקרון יסודי ביחס לקורבנות ולעבודת ה’ בכללה. “שאחד המרבה ואחד הממעיט , ובלבד שיכוון את לבו לשמים” זהו עיקרון הגיוני מאין כמוהו , והוא אף נפסק להלכה ללא מחלוקת . שמה שחשוב זו האיכות ולא הכמות.
כוונת הלב של עבודת ה’ “רחמנא ליבא בעי” . אומנם במקומות רבים מדברים חז”ל בשבח הכמות של עבודת ה’ ושל לימוד התורה בפרט. כמו למשל המשנה באבות “הכול לפי רוב המעשה”, כמובן הגיוני ופשוט שיש משמעות גם לכמות. ישנה דילמה ערכית שבאה לידי ביטוי בעניינים שונים האם להעדיף איכות על כמות או לצמצם באיכות לטובת הכמות .
לכאורה התשובה היא פשוטה תלוי מה הנושא ובמה העניין. פעמים עדיפה כמות על איכות ופעמים אחרת. למעשה אין בתורה דעה המצדדת רק בכוונת הלב , וגם לא דעה המצדדת במעשה. הדיון והמחלוקות הם על מערכת היחסים והאיזון הנכון בעבודת ד’, בחיים, בין מעשה לכוונה, חוץ לפנים, כמות לאיכות. בבית המדרש הופיעו מקדמת דנא שתי הדעות הקוטביות.
בקצה האחד ניצב רבנו בחיי בעל ‘חובות הלבבות’ הרואה בעבודה הפנימית, עבודת הלב והמח את העיקר, ובקצה שכנגדו עומד רבי יהודה הלוי בעל ספר “הכוזרי” וקובע נחרצות: ‘כוונתך רצויה אך מעשיך אינם רצויים’ והם הם העיקר שיש לבקשו .
ואכן כאמור , עיקרון זה נפסק להלכה ללא כל חולק. ומופיע בטור ובשולחן ערוך בסימן הראשון של אורח חיים , “טוב מעט תחנונים בכוונה, מהרבות בלא כוונה”.
מפרשי השו”ע נחלקו במשמעות המעשית של הלכה זו. יש מצמצמים ויש מרחיבים ויש מותחים עד לקצה. ה”מגן אברהם” מצמצם את העיקרון לשעת הדחק בה אי אפשר להרבות ולהאריך ורק אז רצוי הממעט אם כיוון לבו לשמים. לו הייתה לו יכולת להרבות בכוונה, זה ודאי היה הכי טוב.
ה”טורי זהב” מרחיב את העיקרון לכדי קריאה ושיקול דעת ולהכרעה אישית סובייקטיבית . חוסר היכולת להאריך ולכוון אינו חיצוני אלא פנימי , ואינו כפוי, אלא תולדת מעשה פרשנות עצמית והכרעה אישית, כלומר תוצאה של התבוננות אישית והרגשה פנימית. שתי הדעות הללו שותפות להנחה שהרבה בכוונה עדיף.
“השפת אמת” על הפרשה מתבסס על הט”ז אך הולך רחוק יותר וטוען, שכלפי שמיא אין שום משמעות לריבוי ולהארכה. משמעות יש רק ל”התעוררות רצון אמת בלב” , המעשה אינו אלא מדיום לכוונה, ולכן, המזהה שאין לו יכולת רוחנית להאריך ולכוון ומקצר על מנת לכוון (ואולי אף המזהה שהוא מסוגל להגיע אל הכוונה הרצויה במעט), חשוב יותר מזה היכול ומאריך בכוונה.
לא זו בלבד, אלא שלממעט בכוונה, מפני שמזהה שלהרבות בכוונה זה למעלה ממדרגתו, יש מעלה יתרה נוספת וחשובה עד מאוד – הכנות , שגם היא עיקרון יסודי בעבודת ה’ .
רבי יעקב יוסף מפולנאה תלמידו של הבעש”ט מוסר לנו את אשר שמע מרבו בעניין זה : “שמעתי ממורי ז”ל , כי יש שצריך להתחזק תחילה קודם התפילה, כדי שיהיו לו מוחין להתפלל, בלי מחשבה זרה, על כל פנים, או (אם אפשר) בדבקות. והוא, על ידי מזמורים, או תורה, שיתעסק תחילה, ומתוך כך הוא עומד להתפלל מתוך דברי תורה שיש לו מוחין.
ויש, שאם ירבה במזמורים או תורה קודם התפילה, לא יהיו לו מוחין לתפילה, וזהו שאמרו , אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשם שמים, שיהיו לו מוחין בתפילה, לכך הם שווים ( בעש”ט על התורה פרשת נח, לה) .
