” וירכסו את החושן מטבעותיו אל טבעות האפוד בפתיל תכלת להיות על חשב האפוד ולא יזח החושן מעל האפוד” (כח , כח) “ולא יזח החושן מעל האפוד” – אמר רבי אלעזר , המזיח חושן מעל האפוד לוקה, שנאמר ולא יזח החושן מעל האפוד” (יומא ע”ב ע”א)
ציווי זה נמנה על ידי הרמב”ם (ספר המצוות לא תעשה פ”ז ) כמצווה לדורות אף כי אין לנו בית מקדש, ולא כהן העומד ומשרת בבגדי זהב, יש משמעות למצווה זו. ויש להבין מדוע התורה מקפידה כל כך על החיבור בין החושן לאפוד שאסור שינתק אחד מהשני?
א . החושן והאפוד הם ביטוי לערכים וליסודות שעלינו לראות אותם יחד, ולא להפריד ביניהם. כתוב בפרשה ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התמים והיו על לב אהרון בבואו לפני ה’ ונשא אהרון את משפט בני ישראל על לבו לפני ה’ תמיד”. החושן מונח על לב אהרון , והוא מכוון כנגד ליבו של אדם. האפוד הוא כנגד הפה, שכן האפוד המופיע בכמה מקומות בכתיב חסר “אפד” בגימטריא “פה”. על החושן והאפוד להיות מחוברים זה לזה, שלא יהיה אחד בפה ואחד בלב.
הפה והלב יחד הם כלי הביטוי של האדם, וניתוק ביניהם מהווה קלקול חמור. כל אחד מהם זקוק לשני לביטוי הנכון והמלא. הלב, החושב מחשבות, ללא הפה הרי הוא ככלי חתום, שאיננו יכול לרדת אל עולם המעשה ולהשפיע. אף הפה, תפקידו לבטא את נפשו ורוחו של האדם, ככתוב: “ויהי לנפש חיה”, ומתרגם אונקלוס: “לרוח ממללא”. הדיבור הוא חיותו של האדם, כשהוא מהווה כלי ביטוי לליבו ולמחשבותיו , אך בהיותו מנותק מן הלב, הוא משמש ככלי חיצוני בלבד, והרי זו מורידו ממעלתו והוא מזיק ומקלקל. הפה זקוק ללב כדי לתת משמעות לדבריו, והלב זקוק לפה כדי להוציא את המחשבות אל הפועל. שניהם ביחד מהווים שלמות אחת יחד, בחינת “ולא יזח החושן מעל האפוד”.
ב . השל”ה הקדוש ( פרשת תצווה, תורה אור ב’ ) מביא רעיון אחר . החושן הוא בבחינת התורה והאפוד הוא בבחינת ישראל. ישראל והתורה הם שני יסודות, המהווים יחד שלמות של הופעת שם ה’ בעולם. וגם על שני יסודות אלו נכונה האמירה שלעולם הם צריכים להופיע ביחד בלא הפרדה. התורה, התבנית הרוחנית שעל פיה נברא העולם, איננה מופיעה ואיננה משפיעה על המציאות ללא ישראל החיים אותה ומורידים אותה אל חיי העולם הזה. אף ישראל ללא תורה אין הם יכולים למלא את תפקידם ויעודם והרי הם יורדים עד עפר. שלמות שלתורה וישראל יחד מביאה את העולם הרוחני לביטוי בעולם המעשה, ואת העולם המעשי להיות בנוי לאור העולם הרוחני.
ג . רעיון נוסף ששמעתי, שהרי שמות שבטי ישראל היו כתובים פעמיים על בגדי הכהן גדול, פעם אחת על אבני השוהם שעל כתפי האפוד, וזה בריכוז של כל השמות על שני אבנים באפוד, ופעם כל שבט בנפרד על אבן מיוחדת שלו בחושן. ולכאורה למה היה צורך להזכיר את שמות בני ישראל גם על החושן וגם על האפוד, וכי לא די במקום אחד? יש בזה יסוד לדורות: שלא די לדאוג ולחשוב על יהודי בלב בלבד, אלא צריך לקחת אותו גם על הכתף ולהטות לו שכם ועזרה ממשית. לכן לא די היה לכתוב את שמות בני ישראל על החושן שהוא כנגד הלב, אלא גם על הכתפיים. להדגיש לנו כי אין להסתפק רק במחשבה אלא יש לעזור בצורה ממשית, שאדם צריך להטות שכם וכתף לחברו ובכך להוציא את מחשבותינו ואחריותנו אל כל אחד מעם ישראל מן הכוח אל הפועל, בסיוע ממשי לזולתו.
