מסופר על אדמור “הצמח צדק” שכשהיה ילד קטן ציווה סבו הגדול הלא הוא ה”אדמו”ר הזקן” להתחיל ללמדו את פרשת ויקרא. לאחר הלימוד שאל הצמח צדק את סבו מדוע הא’ שבתחילת ויקרא היא א’ קטנה.
הרבי נכנס לדביקות אלוקית ולאחר מכן הסביר שבדברי הימים כתובה המילה “אדם” ב-א’ רבתי (גדולה) – כיוון שהיא מדברת על אדם הראשון שהיה מודע למעלת עצמו, שהרי היה נעלה אף מדעתם של מלאכי השרת, ודעתו גדולה זו גרמה לו לחטוא בסופו של יום בחטא שבו תלויים כל הקלקולים.
אמנם בויקרא ה-א’ היא קטנה כי בה השם קורא למשה. ומשה על אף שידע את מעלתו, נהג בתכלית השפלות ועשה בנפשו חשבון שאם היו נותנים את שכלו לאיש אחר – הלה בוודאי היה משתמש בו טוב יותר ממנו… ולכן ה-א’ מרמזת על ענוותו הגדולה. מסביר הרבי מליובאוויטש שבהשקפה ראשונה זו נראית גנותו של אדם הראשונה, ומדוע היו צריכים להשתמש בגנותו של אדם הראשון (שהיה עצום גם לאחר החטא, וכל שכן לפני) כדי להוכיח את ענוותנותו של משה? ומסביר הרבי שה-א’ הגדולה אינה לגנאי. להיפך, היא מסמלת על גדולתו של האדם כפי שהיה עוד לפני החטא, והרי וודאי אותיות גדולות שבתורה הם בעלי חשוביות גדולה מאוד, ועוד שחשוב ביותר ואף הכרחי שאדם ידע את מעלותיו וישתמש בהם. וראוי לחנך את האדם שיכיר וידע היטב את מעלותיו.
אלא שהאדמור הדגיש לנכדו (כמחנכו ומדריכו, שהרי אמו נפטרה בעודו קטן) שכאשר אדם מודע למעלותיו, מוכרח הוא להיות שפל רוח כדי שלא יגרום לו הדבר לקלקול. ואדרבא ככל שיכיר יותר במעלותיו וידע להשתמש בהם – כך יצטרך להיות יותר שפל רוח בעיני עצמו. ולכן לא הסתפק בלספר לנכדו על שפלותו של האדמור הזקן, אלא שהוסיף שאדמור הזקן ראה עצמו אף שפל רוח מכל האדם בחישוב שכלי ממש.
(אילו היה משתמש בשכלו היה נעלה יותר ממנו וכו’ כנזכר למעלה).
ולכן יסוד גדול להולכים בדרכי השם ובחינוך ילדיהם – לזכור ולדעת היטב כי בנים אנו להשם אלוקינו, וכן בני אברהם יצחק ויעקב אנו, תלמידי הנביאים והחכמים שבכל הדורות אנו, ועד שצריך אדם לשאול מתי יגיעו מעשיי למעשיי אבותיי אברהם יצחק ויעקב.. כי מי שלא מחשיב את מעלת נשמתו כיצד ישאף ויעלה וגיע ויבוא לקיום השליחות שהשם שלחהו בעולם הזה?
שהרי כדי לפעול בעולם הזה יש להתאזר בעוז ותעצומות גדולים, ובתוקף אלוקי גדול, מבלי להתפעל מחסרונות העולם הזה ופיתויו.. אלא שיסוד גדול לא פחות הוא לדעת גם את פחיתות עצמנו, ולדעת את מקומנו, ושאדם להבל דמה, ומה יתרון לו לאדם וכו’, ובפרט שמתבונן על ההתמודדיות שנאלצים אנשים שונים לעבור, ומבין שהוא לא מתמודד ואינו רוצה להתמודד בהתמודדות כה גדולה, ומי שמתמודד בהתמודדיות כאלו אם לא היו לו את ההתמודדיות שלו בוודאי היה טוב יותר ממנו, (ואפילו התמודדיות נמוכות מאוד ועיין פרק ל’ בתניא דברים מבהילים בזה)
עד שעל זה כתוב בזהר : “מאן דאיהו זעיר איהו רב, ומאן דאיהו רב איהו זעיר” (מי שמרגיש קטן הוא גדול, ומי שמרגיש גדול הוא בעצם קטן) ועד שהמדרש (על הפסוק שבפרשתנו) מפליג ואומר בזו הלשון :
“מכאן אמרו: כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבילה טובה הימנו. תדע לך שכן הוא. צא ולמד ממשה אבי החכמה, אבי הנביאים, שהוציא את ישראל ממצרים, ועל ידו נעשו כמה ניסים במצרים, ונוראות על ים סוף, ועלה לשמי מרום והוריד תורה מן השמים, ונתעסק במלאכת המשכן, ולא נכנס לפני ולפנים עד שקראו לו, שנאמר: ויקרא ה’ אל משה וידבר”. אחר כל המעלות וכל הכבוד שנחל משה רבינו אדון הנביאים, לא זחה דעתו ולא הגיס דעתו להכנס לאוהל מועד בלי קריאה אפילו פעם אחת.
“מכאן אמרו: כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבילה טובה הימנו”. כלומר: פגמו של מי שאינו מכיר בשפלותו הוא כה גדול, עד שאפילו אם תלמיד חכם הוא, כיון שאין בו דעת, הרי נבילה טובה הימנו.” והלוואי שנזכה להכיר כל אחד מאיתנו במעלותינו ובמעלות חברינו ולא נרים ראשנו על חברינו, ונחיה ביחד, ונהיה טובים. והלוואי נזכה בימינו לראות את משיח צדקנו בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב מאוד!
