הקב”ה מצווה את משה ואהרן שידברו אל הסלע וזה יתן את מימיו. ומשה ואהרן הוכיחו את עם ישראל במילים “שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא מים” ואז הכו בסלע כפי שעשו ארבעים שנה קודם לכן והסלע הוציא מים. לאחר מכן התורה מספרת שמשה ואהרן נענשו שלא יכנסו לארץ בשל הדבר הזה שהשם החשיבו כדבר חמור ביותר! ולא עזרו כל תחנוניו של משה (שרואים בפרשת ואתחנן) כדי להיכנס לארץ. בשל הדבר הזה. ונשאלת השאלה האם אין סליחה וכפרה בדבר הזה למשה רבינו גדול הנביאים שכל המסע הזה היה על כתפיו כל הארבעים שנה האחרונות למקרה זה? הייתכן שבשל דבר שנראה לכאורה פעוט. שהכו בסלע במקום לדבר אליו יסבלו עונש כה חמור ויפסידו את כל מגמתם וחפצם בצאתם ממצריים להגיע אל הארץ המובטחת?
באמת, כל המפרשים הגדולים מאריכים בצדקתם וגדולתם להסביר שאנו קטנים כדי להבין רצון הבורא בזה. ואף שיש פירושים רבים קשה לומר שאנו מבינים את עומק חטאו של משה רבינו בעיני השם. וברור שכאן זוהי דוגמא נפלאה לכך שהשם מדקדק עם צדיקים כחוט השערה. ויש בזה עומק גדול. אך דבר אחד בטוח, התנהגות זו של משה רבינו במי מריבה, וודאי שלא הייתה לרצון השם. וממילא נוכל ללמוד מגילוי זה כמה עניינים חשובים. ונתמקד באחד מהם.
עניין ההכאה לא שייך עוד לדור שגדל במקום של קדושה, ההכאה הייתה שייכת לדור של עבדים. אלו שיצאו ממצרים הבינו לשון של הכאה. לשון של דיבור לעבד. אף אם רוצים לפדותו, העבד מבין שפה קשה וקשוחה, שכן קשה לו להסתגל מנטלית לדיבור חופשי ומשוחרר, להסבר קולח ומכיל. הדור שגדל במדבר כבר היה משוחרר ואפילו אלוקי, הוא גדל בשחרור כה גדול שאין על גביו אלא השם אלוקיו, שכן השם שמר עליהם לא רק בכח אמונתם אלא בפועל ובגילוי גמור. על ידי ענני כבוד, ועמוד אש, על ידי שכינה ההולכת לפני המחנה והשם בכבודו ובעצמו שנלחם להם מבית ומחוץ. ולכן זהו דור שמבין שפה רכהף שמבין את עומקי הדברים. ולדור כזה צריך לדבר ולהסביר ולא להקטין אותו.
זוהי גם הסיבה שארבעים שנה קודם לכן משה ואהרן צוו להכות בצור. ויצאו מים. שכן זהו עניין של הכאה וכפייה, וכעת נתבקשו לדבר אל הסלע כדי לרמז שבדוק החדש אינה שייכת ההכאה. שכן ההכאה מסמלת את עניין הכפייה, ובלשון החסידות אתכפייא, היינו כפייה של הנפש הבהמית ובריחה ממצרים, כי היו קשורים עדיין למצרים והיו צריכים לברוח ולכפות את עצמם בכח לברוח משם. מה שאין כן לפני הכניסה לארץ, אין מדובר עוד בכפייה אלא בתיקון. וכלשון החסידות באתאפכא, היינו שהמידות כבר מוכנות להיהפך ולהיתתקן, על ידי המוחין. ולכן משה שהוא המנהיג צריך להעצים את העם ולכבדם, ולא להקטינם ולשברם. וזהו שהשם מדגיש שמנהיג כמשה רבינו, שאכן מסור לעם בכל פרטיו, אין לו רשות להכות ולפגוע בבניו, כי לא זו דרך ההנהגה שהשם רוצה.
כי כמו שהכניסה לארץ הגשית, כרוכה בתיקונים מסויימים – כך גם בפנימיות הדברים כדי להגיע מהארץ החיצונית לארץ הפנימית בכל תחום, יש להתבגר וללמד את עצמנו ואת הסביבה לדבר בהגיון וברכות, במח ששולט על הלב ואז הלב מתבטא בנועם ובשירה, ולא בצעקות ובבכיות ששוברות את הבא עמם במגע. ואדרבא מכך שמשה רבינו יכל להיכשל בכך, הדבר מראה עד כמה הדבר קשה, ויש לנו להתמיד בו, ומכך שהשם הענישו על כך יש ללמוד עד כמה צריכים להיזהר בדבר. ולדבר ולהנהיג את ילדינו מחונכינו שומעי לקחנו וכל הבאים עמנו במגע – באהבה וברכות, בנועם ובמתינות, בהסברה ובתשומת לב הראויים. ויהי רצון שבזכות עבודה זו נזכה לביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.
