בן סורר ומורה… ותפשו בו אביו ואמו… ורגמוהו.. היתכן?

והשאלה הנשאלת למי שבאמת מתבונן.  הייתכן שאביו ואמו מביאים אותו לבית הדין. ורוגמים אותו שם באבנים? איזה מן הורים אלו? ואם תאמר שההורים לא נורמליים. הייתכן שבית הדין לא יעצור את הטירוף הזה? ושמא תאמר שההורים ובית הדין מחוייבים. אין הדבר כן.  שכן הגמרא במסכת סנהדרין מביאה שורה של תנאים שקשה מאוד לעמוד בהם על מנת לקיים את המצב של “בן סורר ומורה” ועד שרבי יהודה אומר שבן סורר לא היה ולא יהיה.  שהרי בן סורר ומורה אינו נעשה בן סורר ומורה עד ש:

* יהיה בן 13 ומעלה
* לא יהיה גדול מגיל 13 וג’ חודשים
* יהיה בן דווקא, ולא בת.
* יגנוב מאביו על מנת לקנות כמות מסויימת של בשר (תרטימר) וכמות של יין (חצי לוג)
* יאכל וישתה בבת אחת, ובצורה גרגרנית את הנ”ל.
* לדעת רבי יהודה צריך גם שהוריו יהיו שווים בגובה, במראה, ואפילו בקול…
* שיודיעו לו קודם בפני שני עדים
* שילקה קודם ורק אחר כך, אם המשיך, מגיע העונש החמור יותר.
* שההורים בשום שלב (אפילו רגע לפני רגימתו) לא מחלו לו.

לאור כל זאת מובנים יותר דברי רב יהודה שבן סורר ומורה לא היה ולא יהיה. כי רואים שהדבר הוא כמעט מעבר לגבולות ההגיון שימצאו תנאים שכאלו. ואם כן זועקת השאלה מדוע כתבה התורה את כל זאת?
אלא שאמרו על כך חז”ל – דרוש וקבל שכר. היינו שגם אם לא נמצא את הדבר במציאות, לאור הקושי שעומד מאחורי קיום תנאי הפרשיה המסעירה הזו, אנו מחוייבים לדרוש וללמוד אותם. 
כי הם עצומים וחשובים כל כך,  עד שנכתבו מאת השם בתורתנו הקדושה.

ומתוך הפירושים היפים והקדושים שנמצאים בספרים, הנה כמה שבחרנו וסיכמנו עבורכם בס”ד :

א) רש”י : וּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה נֶהֱרָג עַל שֵׁם סוֹפוֹ: הִגִּיעָה תּוֹרָה לְסוֹף דַּעְתּוֹ, סוֹף שֶׁמְּכַלֶּה מָמוֹן אָבִיו, וּמְבַקֵּשׁ לִמּוּדוֹ וְאֵינוֹ מוֹצֵא, וְעוֹמֵד בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים וּמְלַסְטֵם הַבְּרִיּוֹת. אָמְרָה תּוֹרָה: יָמוּת זַכַּאי וְאַל יָמוּת חַיָּב (ספרי רכ; סנהדרין ע”ב ע”ב).

ויש כאן לימוד נפלא בפירוש הגמרא הזה שהביא רש”י הקדוש.  רש”י מלמדנו שאין לתת לדברים שהם לא נכונים, מכוערים, ושגויים להתפתח למימדי ענק. עליך לגדוע אותם עוד בהיותם קטנים, על אף הכאב.  שכן אם לא תעצור דברים אלו בתחילתם הם יתפחו למימדי ענק, ויגרמו לנזק כה רב שהוא באין ערוך לכאב ההתחלתי.    ומכאן אפשר ללמוד את נזקיה של הדחיינות וההתאחרות בדברים הנצרכים. שהרבה חללים הפילה..  וכבר אמרו רז”ל אל תאמר לשאפנה אשנה.. 

ב) הכלי יקר : “…לא נכתבה פרשה זו כ”א להפיל אימתה ופחד על הבנים” והיינו שהילדים ילמדו פרשה זו ויבינו איך שלא ראוי להתנהג, ואיך שממילא צריכים להתנהג.  ומוסיף שם שמה שנאמר וכל ישראל ישמעו ויראו כי מדובר פה לא רק על בני אב ואם אלא גם על בניו של הקב”ה. (ולכן כל ישראל) .  ובזה מלמדנו הכלי יקר, שאף שמצד רחמי האב והאם על ילדיהם, רחוק שהם יפגעו בו. בכל זאת יש ללמדו מה היא דרך האמת ומה התוצאות הנגרמות לאדם שלא הולך בדרך זו. ואין להם להקל לו בהכרת האמת והמציאות רק בשל כך שהענישה כנראה לא תבוא לידי פועל, אלא אדרבא עליהם להדגיש את גודל חומרת המעשים הלא נכונים, ואת גודל ההרחקה האמיתית הנדרשת מהם, ולחנכו ולהכירו את התוצאות הנולדות בדרך כלל מהנהגה או מעשים שכאלו,  וזאת גם עוד בטרם שהקטן מבין שענישה כזו לא תבוא לידי פועל – מצד רחמי ההורים על ילדיהם. או בעומק יותר – מצד רחמי השם עלינו, כי לא תמנו.

ג) ה”שם משמואל” פירש שבן סורר ומורה זהו מסר עצום להורים ולמחנכים שהרי כאמור למעלה –  אחד התנאים המוזכרים לקיום מצב זה של בן סורר ומורה הוא – שאביו ואמו לא מחלו לו, עד רגע ביצוע גזר דין המוות.  ויש כאן מסר אדיר, שהורה שסולח ומוחל לבנו, או הורה ומחנך שמאמין שבנו ותלמידו ישתנה ויעשה תשובה, ומשדר זאת לו.   הוא, הוא, המצילו ממיתה, ולא רק ממיתה, אלא משרשרת של אירועים שבדרך הטבע אין ממנה מנוס. אותו הורה או מחנך או מבוגר אחראי יכול להטותו לדרך אחרת אם רק יאמין בתשובתו ולא יפנה לו עורף או יתייאש ממנו. 

כִּי לֹא יִטֹּשׁ יְהוָה עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב. כִּי עַד צֶדֶק יָשׁוּב מִשְׁפָּט וְאַחֲרָיו כָּל יִשְׁרֵי לֵב.

שבת שלום.