הגמרא ( ברכות מ”ח ע”ב ) מביאה מכילתא האומרת : “מניין לברכת המזון מן התורה שנאמר “ואכלת ושבעת וברכת” – זו ברכת הזן ; “את ה’ אלוקיך” – זו ברכת הזימון ; “על הארץ” – זו ברכת הארץ; “הטובה” – זו בונה ירושלים ; “אשר נתן לך” – זו הטוב והמטיב”, ורבי אומר שהטוב והמטיב אינה מהתורה אלא ביבנה תקנוה. באופן פשוט משמע מכאן שכל הברכות מחויבות מן התורה ודחוק לומר שהפסוקים הם רק אסמכתא כי לשון הגמרא הוא מניין לברכת המזון מן התורה, ועוד שבהמשך הגמרא ( מ”ט ע”א ) הגמרא בפירוש כותבת שישנה מחלוקת אם ברכת הטוב והמטיב היא מהתורה, ונפקא מינה שאם כן היא מהווה המשך לברכות הקודמות וכדין ברכה הסמוכה לחברתה אינה זוקקת שם ומלכות. מוכח מכך בפירוש ששאר הברכות הינן ממש מן התורה ואין זו רק אסמכתא. וכן ( בדף מ”ו ע”א ) מוכיח רב יוסף שברכת הטוב והמיטיב אינה מן התורה מכך שהפועלים עוקרים אותה וגם מכאן מוכח ששאר הברכות הינן מהתורה ממש. מאידך , קודם לכן מובאים דברי רב נחמן: “משה תיקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן ; יהושע תיקן להם ברכת הארץ כיוון שנכנסו לארץ ; דוד ושלמה תיקנו בונה ירושלים דוד תיקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך; ושלמה תיקן על הבית הגדול והקדוש ; והטוב והמטיב ביבנה תיקנוה כנגד הרוגי ביתר”.
מכך משמע שאין חיוב לברך את כל הברכות מן התורה, כי אם יש חיוב לא יובן כיצד משה לא אמר כבר את כולן. אם כן עלינו לברר כיצד עולות שתי הסוגיות בקנה אחד. בגמרא (ט”ז ע”א ) מובאת ברייתא העוסקת בנוסח של ברכת הפועלים, ואומרת שכדי לא לגזול מזמן העבודה שלהם עבור בעל הבית תיקנו חז”ל לקצר להם את ברכת המזון והם מברכים רק שתי ברכות: ברכה ראשונה כתקנה ואת ברכת בונה ירושלים כוללים בברכת הארץ. את ברכת הטוב והמטיב שהינה מדרבנן הם משמיטים. התוספות מתקשים כיצד עקרו חז”ל חיוב מהתורה? ומיישבים שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה הואיל וטרודים במלאכת בעל הבית. לעומת זאת רש”י אינו מתייחס במפורש לקושי זה אלא כותב שכוללים שתי ברכות באחת לפי שברכת הארץ ובניין ירושלים דומות. המגן אברהם (קצא ס”ק א ) מבין מדברי רש”י שאין חיוב מן התורה לברך שלוש ברכות , ברכה על כל אחד מהעניינים, אלא החיוב הוא רק להזכיר את שלושת העניינים הללו אך די להזכירם בברכה אחת, וחז”ל תיקנו להזכירם בשלוש ברכות, ולפיכך יכלו להקל בפועלים שיכללו את שתי הברכות האחרונות באחת.
למעלה התקשינו מדברי רב נחמן האומר שלא כל הברכות נתקנו כאחת אלא הן הלכו וניתקנו במשך הדורות, והרי אם החיוב הוא מן התורה כיצד לא נתקנו כולן על ידי משה. אפשר לשאול יתר על כן, מדוע משה נזקק כלל לתקן, הרי החיוב הוא כבר מן התורה? אולם על כך יש לענות בפשטות שמן התורה יש חיוב לברך ולהזכיר בברכה את השבחים הללו אך אין נוסח אחיד מחייב ומשה בא ותיקן נוסח אחיד. הריטב”א (מח ע”ב ד”ה הטוב והמיטיב) עומד גם הוא על הסתירה בין דברי רב נחמן למכילתא, ומשיב שמהתורה אין נוסח מדוייק ובאו חז”ל ותיקנו נוסח מדוייק, כשם שבתפילה מהתורה נצטווינו על עצם התפילה אולם הנוסח הוא מדרבנן. ומקשה, מדוע אם כן לגבי תפילה אנו תמיד אומרים שחיובה רק מדרבנן, משמע שבגלל שהנוסח מדרבנן אנו מתייחסים לתפילה כדרבנן ואילו לברכת המזון כדאורייתא.
ומשיב, שבתפילה כל הנוסח הוא מדרבנן ואילו בברכת המזון חלק מהנוסח הוא מהתורה, שהרי ציותה אותנו להודות ולהזכיר את המזון, את הארץ ואת ירושלים, ועל פי זה ייסדו חכמים את הנוסח ולפיכך נחשבת כל הברכה לדאורייתא, אולם אכן אם יזכיר את הדברים הללו בנוסח שונה גם כן יצא ידי חובה כמבואר (דף מ ע”ב) לגבי בימין רעיא, שאמר בריך רחמנא דהאי פיתא ויצא בכך ידי חובה. אור החיים הקדוש בספרו ראשון לציון (על סוגייתנו) מיישב שהציווי מן התורה לברך על הארץ חל רק משיבואו לארץ, וכן ברכת ירושלים רק משתיבנה ירושלים, ולכן רק יהושע תיקן ברכת הארץ בשעה שנכנסו לארץ, ודוד ושלמה תיקנו ברכת ירושלים כשבנו את ירושלים. לפי זה תיושב היטב שיטת התוס’, שאכן מן התורה מחוייבים בשלוש ברכות ובכל זאת כל אחת תוקנה בפועל בתקופה אחרת משום שרק אז חל החיוב.
