אור החיים שואל מדוע פותחת הפרשה במילים ‘ואתה תצוה את בני ישראל’ – והרי בכל התורה משה מצווה את ישראל, ובכל זאת בכל התורה נאמר ‘וידבר ה’ אל משה לאמר’. מדוע דווקא כאן מופיע הביטוי ‘ואתה תצוה’?
הסברו של אור החיים הוא מפתיע: הקב”ה אומר למשה – אתה תדבר אל בני ישראל, ותציג את הדברים כאילו אתה מציע את ההצעה. כאילו שאתה היוזם ולא הקב”ה מצווה!
זה ממש מדהים! הקב”ה מבקש ממשה להטיל על ישראל משימה, אבל לתת להם להבין שמשה הוא היוזם של המשימה! מדוע? למה לא לומר את האמת, שזו מצווה מאת ה’?
ישנו מתח קבוע בכל מצווה שאנו מקיימים, בין החובה לקיום המצווה לבין הרצון שלנו לקיים אותה. המתח הזה בא לידי ביטוי בדיון בגמרא ששואלת מי עדיף: זה שמצווה ועושה, או זה שאינו מצווה ועושה? או במילים אחרות האם אדם שמקיים מצווה בגלל שחל עליו חיוב לקיים אותה או אדם שמקיים מרצונו החופשי?
במבט ראשון, נראה לנו שמי שאינו מצווה ועושה הוא גדול יותר, שהרי התנדב לעשות דבר מרצונו ולא עשה רק בגלל שהוא חייב. אבל מסקנת הגמ’ היא דווקא ש”גדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה”.
מדוע הוא גדול יותר? יש מסבירים שמי שעושה בהתנדבות – אינו מתמודד עם היצר הרע שמתמרד כנגד כל חובה. אדם שמחוייב לעשות משהו, מרגיש התנגדות לכך שכופים עליו. לכן מי שמצווה עומד בנסיון יותר גדול מזה שאינו מצווה.
בנוסף לכך, יש למי שאינו מצווה יכולת לפרוש מתי שהוא רוצה, שהרי הוא מתנדב. עצם היכולת להפסיק מקילה מאוד על נפש האדם ולכן שכרו של המצווה גדול יותר מזה שאינו מצווה.
מצד שני, ברור לכל אחד שכשאדם מתנדב לעשות משהו שהוא לא מחוייב אליו – יש לו הרגשה טובה יותר, יש לו התרוממות רוח גדולה יותר. הרבה יותר קל לו לעשות את המשימה בהתלהבות ובשמחה. לכן עולם המצווה שלנו הוא מצד אחד מחייב, אבל יש בו גם מקום להתנדבות. למשל, אדם יכול לקרוא קריאת שמע בבוקר ובערב ולקיים בזה את מצות תלמוד תורה, והוא יכול להרבות בלימוד תורה מעבר לזה, ולהרגיש את התחושה הנפלאה של בחירה בריבוי עשיית טוב. כך יכול אדם לתת צדקה באופן מינימלי, והוא יכול לתת סכומים גבוהים יותר או להתנדב בעמותת חסד. ישנן מצוות שהן מראש חלות רק על מי שמכניס את עצמו למצב של חיוב. למשל, יכול אדם שלא ללבוש בגד של ארבע כנפות ולא להתחייב בציצית. ישראל, עם של קדושים, נוהגים להקפיד להכין בגד מיוחד של ארבע כנפות וללבוש אותו כל היום כדי להתחייב במצוה יקרה זו.
גם במלאכת המשכן נותן הקב”ה לעם ישראל דברים שהם חובה – כמו מחצית השקל שזו התרומה הבסיסית שכל אחד חייב להביא כל שנה לשם רכישת הקרבנות, ואם הוא יכול לתת תרומות מעבר לכך, כל איש כאשר ידבנו ליבו.
גם לגבי השמן למקדש – אומר הקב”ה למשה: וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד – תן לישראל את התחושה שהם מתנדבים ועושים זאת מיוזמה אנושית ולא רק מציווי אלוקי.
יהי רצון שנזכה לשלב את הרצון שלנו עם החובה לקיים את רצון ה’ – ויתקיים בנו “ומלכותו ברצון קיבלו עליהם”.