בימי שמעון בן שטח, שהיה נשיא הסנהדרין או אב בית הדין בירושלים, הובא לדיון בפניו, מקרה רצח מבוסס על ראיות נסיבתיות. סיפור המעשה מובא בתלמוד בזיקה למשנה הקובעת שבית דין חייב להזהיר את העדים לבל יעידו על פי אומדן דעתם. והתלמוד אומר בעניין זה:
תנו רבנן: כיצד מאומד? אומר להן: שמא כך ראיתם, שרץ אחר חבירו לחורבה, ורצתם אחריו, ומצאתם סייף בידו, ודמו מטפטף, והרוג מפרפר. אם כך ראיתם, לא ראיתם כלום.
תניא: אמר רבי שמעון בן שטח: אראה בנחמה, אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה, ורצתי אחריו, וראיתי סייף בידו, ודמו מטפטף, והרוג מפרפר, ואמרתי לו: רשע, מי הרגו לזה, או אני או אתה? אבל מה אעשה, שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה: “על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת” (דברים יז, ו). היודע מחשבות יפרע מאותו האיש שהרג את חבירו. אמרו: לא זזו משם, עד שבא נחש והכישו, ומת. (סנהדרין לז ע”א.(
פוסק הרמב”ם (סנהדרין, פרק כ, הלכה א). וזה לשונו: “אין בית דין עונשין באומד הדעת, אלא על פי עדים בראייה ברורה. אפילו ראוהו העדים רודף אחר חבירו, והיתרו בו והעלימו עיניהם, או שנכנס אחריו לחורבה, ונכנסו אחריו, ומצאוהו הרוג ומפרפר, והסייף מנטף דם ביד ההורג, הואיל ולא ראוהו בעת שהיכהו, אין בית דין הורגין בעדות זה. ועל זה וכיוצא בו נאמר: “ונקי וצדיק אל תהרג” (שמות כג, ז).
“מדבר שקר תרחק, ונקי וצדיק אל תהרג כי לא אצדיק רשע”, האזהרה שהוזהרנו מלהוציא לפועל את העונשים על פי אומד חזק, ואפילו קרוב לוודאי ציווה שלא יקוים שום עונש, אלא עד שיהיו שם עדים המעידים שברור להם אותו המעשה בירור שאין בו שום ספק, ואי אפשר להסבירו אחרת בשום אופן. ואם לא נקיים את העונשים באומד החזק מאד, הרי לא יוכל לקרות יותר משנפטר את החוטא. אבל אם נקיים את העונשים באומד ובדימוי, אפשר שביום מן הימים נהרוג נקי. ויותר טוב ויותר רצוי לפטור אלף חוטאים מלהרוג נקי אחד ביום מן הימים (ספר המצוות לרמב”ם, לא תעשה, מצווה רצ).
פרשת זדורוב:
אב בית הדין, השופט כהן, אמר אז במשפטו הראשון: “אין לנו ספק שהנאשם שבפנינו הוא הרוצח של הנערה תאיר ראדה”. השופטת אסתר הלמן כתבה כי עדותו של זדורוב במשפט הותירה בה “רושם בלתי מהימן, מתחמק ומניפולטיבי”.
מהיעדר הספק המוחלט של השופטים גזרו על זדרוב מאסר עולם. עברו להם השנים מקביעה מוחלטת של השופטים כי זדרוב הרג את תאיר ראדה החל להיווצר סדקים בהחלטת השופטים כי הוא אכן הרוצח. ספק בקרב הציבור – שחלחל גם לבית המשפט העליון: עד לזיכויו המוחלט.
בימינו, שהעונש בגין רצח אינו מוות כדין התורה, אלא מאסר עולם, ניתן להרשיע על פי ראיות נסיבתיות גם בהתאם לדין העברי. הרב אשר וייס, שם את הדגש על דין זה כפרשנות לפסוק “ונקי וצדיק אל תהרג”, דהיינו: דין זה חל רק על עברה פלילית שתוצאתה הוצאה להורג של מי שהורשע ברצח. רק בעברה שעונשה מוות “גזירת הכתוב” מחייבת עדות ראייה ישירה לבל ייהרג אדם שאולי הוא חף מפשע. אך בימינו, שהעונש בגין רצח אינו מוות כדין התורה, אלא מאסר עולם, ניתן להרשיע על פי ראיות נסיבתיות גם בהתאם לדין העברי.
איחולי בריאות איתנה ושבת שלום.
