אחת הנקודות שהתורה מצווה אותנו בפרשיה חשובה זו היא “ודברת בם” שלא יהיה עיקר דיבורך אלא בם (רש”י) והיינו שתעשה דיבורי התורה והקדושה עיקר. ואף שגם בימים עברו, כדי לשמור על דברים אלו כעיקר, נדרשה התמדה גדולה ומסירות נפש של ממש, כלומר למסור את הרצונות ואת סידור הזמנים האישי לעניינים של קדושה, ולכוון את הכל לרצונו, הנה בימינו הדבר קשה כפליים כיוון שגם ברחוב היהודי שוררת אווירה של חיפוש אחר תענוג ורצונות בהמיים אגואיסטים. (אף שוודאי נעשים אלו בתמימות על פי רוב)
ולכן כאשר יהודי רוצה לשמור על תמימותו ועדיין לחיות בקרב עמו, ולא להתבלט מדאי, הינו שלא להיות כ”חייזר” שלא יודע מימינו ומשמאלו, וגם שלא לשכוח את אחיו ואחיותיו, אך גם מאידך לא להיות חלילה נפתה אחר דברים של הבל. נדרשת מהאדם אבחנה מתי הדברים הטפלים חשובים ומתי הם ממש לא. וכידוע שמעלת התמימות האמיתית והנכונה נידונה הרבה בספרים הקדושים ועד שהיא הרי מצוה מן התורה “תמים תהיה עם השם אלוקיך”. אך עדיין נדרש לבאר ולדייק בתמימות שהיא כלפי אחינו ואחיותינו ואל מול הציבור ולא רק בינינו לבין השם (בתוך עצמנו.)
ונראה לבאר בהקדם שמצינו שני פסוקים במשלי שנראים סותרים זה את זה. תחילה אומר : “אל תען כסיל כאולתו פן תשוה לו גם אתה”. והיינו שאין לענות לכסיל פן תהיה כמותו ותשווה לו. ואחר כך אומר להיפך : “ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו”. ותחילה נצטרך להבין מיהו הכסיל. ואף שישנם כמה פירושים לדברים שנזכיר מיד, בחרנו פירוש שיהיה מכוון בע”ה לרצון השם שבמאמר זה.
תואר החכם בתורתנו הקדושה אינו מכוון כמו שנוהגים העולם לומר – לאדם שהוא ידען ומבין בתחומים רבים, וגם לא למי שבקי וחריף בתפיסותיו ובסברותיו, אלא בעיקר למי שבטל ברצונותיו ובמגמותיו לרצון השם. והיינו שחכמה הוא מלשון “כח” – “מה” . שזהו הכח להיות בטל (כאדם המשתומם ואומר מה על דבר שאינו תופס ומבין) ואף שבדרך כלל אדם שמגמתו לידע ולדבוק ברצון השם באופן כזה מוצא חכמה גדולה ומפוארה, אין זה מן ההכרח, ועיקר עניינו הוא להיות תמים, ישר, וירא שמיים. והיינו בטל לרצון האמיתי גם אם הוא מנוגד לרצונותיו הוא.
לעומתו הכסיל – ייתכן ויהיה אדם מלומד ביותר וגם כח תפיסתו ייתכן ויהיה חריף ומפולפל, אך מגמתו העיקרית היא ללכת אחר שרירות לבו, וינסה לבצע את רצונותיו אפילו אם הם נוגדות את רצון השם, עד כי זוהי התכלית לכאורה של בריאת העולם, לעשות רצון עצמו ולהינות מהבריאה ככלי בידו. ואין הכוונה שאדם זה הוא רע או נבזה דווקא, כי ייתכן ורצונותיו האישיים הם טובים ויפים, אך עדיין זהו הקו שמנחה אותו לעשות לפי מה שבלבו ולא לפי קביעת רצון השם.
וכאן באה הוראה חשובה : אם אתה רואה כסיל שרוצה להתווכח בענייני עולם הזה, ואתה יודע שממילא הם דברי טפלות והרי אתה מצווה “ודברת בם”, אז אין בזה שום תועלת! שהרי ממילא הולך זה אחר שרירות לבו, והרי יעשה את אשר יחפוץ, וממילא מה לך להוכיחו ולהשיבו, ועוד גרוע מזה ייתכן ותתלכלך עוד יותר בכך שתבוא עמו בדברים כי אז ידבק בך משהו מן הוויכוח והליכלוך הזה. וזהו שכתוב “אל תען כסיל באיוולתו פן תשווה לו…” . אך אם השאלה והדיון הם בדברי תורה, שהם משיבים את הנפש ומתקנים אותה, אז מצווה לענות לכסיל ולהדריכו בדרך הטובה והישרה, כי אדרבא אם לא יהיה מי שישיב לו – כיצד יוכל לחזור לחיק הישר והאמת. וכיצד יכיר הוא בכסילותו, ואיך יבוא אי פעם למידת החכם? וזו מהמצוות הגדולות שבדורנו זה. לכוון ולהדריך ולהורות את הדרך לעצמנו, משפחתינו, מכרינו שכנינו, וכו’ ואל תאמר מה כבר אני יודע.. כי את המעט שאתה יודע עלייך להעביר הלאה. ואל תמנע טוב לאותם המבקשים את החכמה.
אומנם בכל הנ”ל יש היוצאים מן הכלל. והיינו שלעיתים גם אלו המדברים בדברי הבאי ושטות יש להשיב להם, והיינו במקומות שאם לא ישיבו להם יצא מזה נזק ופגיעה אמיתית, בין נזק גשמי ובין נזק רוחני או תדמיתי, והיינו שכשמורידים את שיקולי האגו (שממילא נמצאים פחות אצל החכם) מבינים שחשוב לענות.
ומאידך לעיתים גם מדברי תורה יש להיזהר שלא לענות ולהשיב, והיינו כאשר השואל והווכחן מגמתם אינה להגיע לחקר האמת, או לשמוע תשובה לשאלתם או טענתם, אלא שבאו אך ורק כדי לקנטר ולהפריע, שבזה ודאי שבדרך כלל, אין להשיב ולענות מטוב ועד רע, אלא להסיח דעתם ודעתנו לעניינים אחרים המלאים בשלום, שזהו שמו של הקב”ה, וממילא השם יעשה הטוב בעיניו.
והעושה כן בתמימות שומר על התמימות הן עם בוראו באופן ישיר, והן בעניינים שבהם השם מגלה את גבורותיו בארץ (היינו מול בני אדם) למען נסותנו והביאנו אל רצונות טובים יותר ותכלית עמוקה יותר, ולמען נרבה באהבת רעים. ויהי רצון שבזכות אהבת חינם, על פי תורה, ייבנה בית המקדש השלישי במהרה בימינו אמן.
