בפרשתנו, לאחר שפנחס הרג את זימרי בן סלוא – מבטיח לו הקב”ה שתי הבטחות של ברית: …הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם:… וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם… אברבנאל מסביר שהיה צורך בשתי הבריתות, מכיוון שהיה חשש שבני שבטו של זימרי ירצו לנקום בפנחס, ולכן הוא היה זקוק ל’בריתי שלום’ – כהגנה מפני נקמת דם, והיה חשש שיאמרו האנשים שפנחס אינו יכול לשמש ככהן, שהרי ידועה ההלכה שכהן שהרג את הנפש אינו נושא את כפיו – כהונה ושפיכות דמים לא הולכים יחד, ולכן היה צורך להבטיח לפנחס ‘ברית כהונת עולם’ להראות שהריגת הנפש על ידי פנחס היתה מוצדקת ולא פגמה בכהונתו. בירושלמי מובא הסבר אחר לכך שפנחס נזקק לברית כהונת עולם.
בגמרא שם מופיעה דעה שפנחס הרג את זימרי שלא ברצון החכמים, ורק בזכות רוח הקודש שאמרה ‘והיתה לו ברית כהונת עולם’ לא נידו את פנחס. לכאורה לא ברור, למה שחכמים ירצו להעניש את פנחס, והרי הוא ביצע את ההלכה ש’כל הבועל ארמית קנאים פוגעים בו’? מסביר בעל התורה תמימה, שקנאות דורשת כוונה טהורה. רק מי שבאמת פועל לשם שמים, מתוך כאב על חילול כבוד ה’ – רק הוא רשאי לבצע את הדין של ‘קנאים פוגעים בו’. חכמי ישראל שראו את פנחס הורג את זימרי – לא היו בטוחים שהוא עושה זאת רק מתוך קנאות לכבוד ה’ ולא מתוך כעס ורצון אישי.
רק כאשר רוח הקודש קבעה שפנחס פעל אך ורק מתוך כוונה אמיתית לקנא לשם ה’ – רק אז הוברר שפנחס נהג כראוי. הסבר זה יכול לענות על קושי בגמרא במסכת ברכות. הגמרא אומרת שם, שרבן גמליאל תיקן את 18 הברכות של תפילת שמונה עשרה, על פי חכם בשם שמעון הפקולי. ואז שאל רבן גמליאל אם יש מישהו שיכול לתקן את ברכת המינים. כולנו יודעים שבתפילת שמונה עשרה – יש 19 ברכות. הסיבה לכך היא שאחרי שנתקנו 18 הברכות נוספה עוד ברכה אחת – ברכת המינים. הגמרא מספרת ששמואל הקטן בא לפני רבן גמליאל ותיקן את ברכת המינים.
הרב קוק שואל מדוע יכול היה שמעון הפקולי לתקן 18 ברכות ורק בברכת המינים היה צורך לחפש אדם חדש שיתקן אותה? ומסביר הרב זצ”ל שכל אחת מ18 הברכות האחרות עוסקות בהבאת טוב לעולם. כשמבקשים רפואה, תשובה, פרנסה או קיבוץ גלויות – קל לכוון לשם שמים. לכן יכול היה שמעון הפקולי לסדר את כל 18 הברכות. רק כשהגיעו לברכת המינים, היה קושי. זוהי הברכה היחידה שפועלת נגד מישהו, ולא בעד. זוהי ברכה שמבקשת שהמינים יכרתו מן העולם, שהרשעים יאבדו – בברכה זו יש חשש שתכנס כוונה פרטית- אישית שנובעת מהשנאה הפרטית לאדם רע זה או אחר. רק שמואל הקטן יכול היה לכוון בברכה זו רק לשם שמים, ללא כל נגיעה אישית. נמחיש זאת על ידי דוגמה: כשאנו שומעים בתקשורת על חיסול של מחבל, שאחראי למותם של יהודים חפים מפשע – אנו ודאי שמחים.
יש לשמחה הזאת כמה סיבות: קודם המחבל הזה לא יפגע יותר ביהודים – וזו שמחה טובה. מחבל שפוגע בעם ישראל – פוגע גם בכבוד ה’, ולכן יש שמחה נוספת. אבל יש גם תחושה טבעית של רצון לנקמה, שהרי המחבל עשה מעשים שציערו אותי ועל כך אני כועס, וחש שמחה אישית פרטית על הסרת הגורם המכעיס. רגש כזה עלול להיות שלילי. אז מדוע היה צורך שדווקא שמואל הקטן יתקן את ברכת המינים? מסביר הרב זצ”ל ששמואל הקטן הוא זה שאומר בפרקי אבות ‘בנפול אויבך אל תשמח’ – הוא נקי מחשבונות אישיים ופועל רק לשם שמים, ולכן הוא יכול לתקן את הברכה היחידה שעוסקת בפגיעה ובנקמה טהורה. אנו צריכים לשאוף לדרגתו של פנחס, שעליו העידה התורה שגם כשעסק בפגיעה באחרים – זה היה רק מתוך כוונה טהורה וזכה – תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹקָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
רעיון לפרשת פנחס – מתורתו של מו”ר הרב דרוקמן הכ”מ
