[ג] משמעות טעמי המקרא בהלכה.

רבי יוחנן הטיב לבטא את כל עצמתם של טעמי המקרא, על מנת להדגיש כי הטעמים אינם רק מערכת סמלים סמליים לכוון את הקורא למנגינה, וגם המנגינה איננה רק לתפארת הקריאה, אלא יש בהם בטעמים עומק מהותי כחלק מגילויה של התורה בעולם. נוכל לחזק את דברי רבי יוחנן ע”פ הנוטריקון שדרשו רבנן במלת “אנכי” שבעשרת הדברות, וכך אמרו במסכת שבת (דף קה ע”א): “אנכ”י – אמירה נעימה כתיבה יהיבה”. אמנם, שם רבי יוחנן עצמו דרש נוטריקון אחר, אך מלשון רבנן למדנו כי ה”נעימה” גם היא מרכיב בדבר ה’ בתורה.

דברי רבי יוחנן אלו נדחו בגמ’ בקושייה חזקה מצד אביי: “מתקיף לה אביי, [וכי] משום דלא ידע לבסומי קלא, [את המשך הפסוק בנחמיה] ‘משפטים לא יחיו בהם’ קרית ביה?!”. כך מקשה בתמיהה רבתי אביי על רבי יוחנן, ועל כן הוא מפרש את הפסוק בענין אחר (עיין שם). אבל מכל מקום, אין בא לחלוק ואין בדחייה זו כדי לבטל את עצם הלימוד שמביע רבי יוחנן על עומק משמעותם של הטעמים.

להלכה נפסק כי לכתחילה יש לדקדק בקריאת הטעמים כראוי, וגם אם טעה בהם גוערים בו, אבל אין מחזירים אותו. כך נפסקה ההלכה בדברי מרן בבית יוסף, והובאה בהגהת הרמ”א בסי’ קמ”ב סע”א בזה”ל: “אם טעה בנגינת הטעם או בניקוד אין מחזירין אותו אבל גוערין בו”. וכך נוהגים בני עדות אשכנז ועדות ספרד. אבל בשו”ע שתילי זיתים להרה”ג דוד משרקי זצ”ל (מהמאה ה-17), השמיט הרב את הגהת הרמ”א כשיטתו להשמיט כל הגהה שאיננה תואמת למנהגי קהילות תימן (ראה כללי חיבורו בריש הספר). השמטה זו תואמת את מנהג בני תימן שנהגו להחזיר גם על טעות בטעמים שיש בה שינוי ממשמעות הכתוב, ועל טעות שאין בה שינוי גוערין. וכבר נתפרסמו בני תימן בכל הקהילות כבקיאים במקרא וכמדקדקים על קוצו של יו”ד.

לפעמים גם הכרעה הלכתית עומדת תלויה בפיסוק הטעמים. דוגמא לכך מובאת בגמ’ חגיגה (דף ו’ ע”ב): “בעי רב חסדא האי קרא היכי כתיב, וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות – כבשים, ויזבחו זבחים שלמים לה’ פרים, או דלמא אידי ואידי פרים הוו. למאי נפקא מינה, מר זוטרא אמר לפיסוק טעמים”. מפרש רש”י: “לפסוקי טעמים – בנגינות, אם תאמר שני מינין, צריך אתה לפסוק הטעם של ויעלו עולות באתנחתא כמו שאנו קורין אותו, או בזקף קטן, טעם שמפסיק הדבור ממה שלאחריו. ואם מין אחד היה, צריך אתה לקרותו באחד משאר טעמים שאין מפסיקין, כגון פשטא או רביע” (וע”ע בתוס’ שם).

בסיכום, למדנו על ערכם ומשמעותם של טעמי המקרא, שיסודם מהר סיני בכלל תלמוד תורה, והתורה מתבארת ברעיונותיה על ידם ודרכם. כי נגינתם של פסוקי התורה היא המכוונת את עולם גילויה של התורה בפרד”ס פירושיה. היא הנגינה הכוללת ומשלבת בהרמוניה רוחנית את גילוי אורה של התורה. ויותר, והרבה יותר, מאשר תפארת הקריאה לשומע, יש בהם בטעמים עולם של תפארת רוחנית למעיין ולמבין (בעניין זה בכללו, ראוי לעיין בספר “המקרא בין טעמים לפרשנות” של הפרופ’ שמחה קוגוט, הוצ’ מאגנס ה’תשנ”ו).