בפרשתנו מסופר על החטא הנורא של מעשה העגל. במבט ראשון נראה שעם ישראל חטאו בעבודה זרה – החטא שסותר את הראשון מתוך עשרת הדברות “אָנֹכִי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם” – וכנגדו באים ישראל ואומרים על העגל: “וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם”.
שואל על כך אור החיים הקדוש: “קשה, איך יאמן הטפשות והבערות לדור דעה רבים ונכבדים לומר לדומם ‘אלה אלהיך’?” הרי זה לא נתפש – איך יכול העם שיצא ממצרים רק לפני כחודשיים, לומר על עגל דומם, שרק הרגע נוצר, שהוא זה שהוציא אותו ממצרים?
לכן מסביר אור החיים, שברור שעם ישראל לא חשבו שהעגל הוציא אותם, אלא הם חשבו שהעגל הוא אמצעי שדרכו ניתן לעבוד את ה’, שהוציא אותם ממצרים. עד כה נעזרו במשה, אבל כשמשה איננו הם זקוקים למשהו שיונק מהאלוקות ושאליו הם יכולים להתחבר.
נכון, לנו זה נראה תמוה לגמרי שהעגל יחבר את האדם לאלוקות, אבל, אומר אור החיים הקדוש, אנחנו כן רגילים לזה שחלק אל-וה ממעל נמצא בתוך נשמת כל אדם ואדם… באופן דומה חשבו בני ישראל, ובעיקר הערב-רב שבתוכם, שה’ משרה את שכינתו על ידי אמצעי שמתווך בין האדם לבוראו.
אם נשים לב למספרים, רוב מוחלט של עם ישראל לא חטא בחטא העגל – שהרי בני לוי הרגו כשלושת אלפי איש בלבד. החטא של הרוב היה שלא התנגדו ולא מנעו את החטא העגל, שכאמור לא היה מתוך כוונה למרוד בה’ ולעבוד עבודה זרה.
רואים אנו, בעקבות אור החיים הקדוש (שהולך בעקבות רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי) שגם כאשר נראה לנו שעם ישראל חטאו בחטא נורא, יש צדדים ללמד עליהם זכות, להרבות במידת הרחמים.
האמת היא שכולנו זקוקים לרחמים ובלעדיהם אין לנו קיום. כשמשה מצליח להניח את מידת הדין מעל עם ישראל, הקב”ה מלמד אותו את י”ג מידות הרחמים. שתי המידות הראשונות הן “ה’ ה’ ” – ולכאורה זו אותה מידה, פעמיים שם הוי”ה. חז”ל מסבירים, וכך מביא רש”י, שפעם אחת עוסק באדם לפני שחטא והפעם השניה לאחר שחטא.
שואל על כך אור החיים מדוע צריך רחמים לפני שהאדם חטא? הוא משיב על כך ומסביר שגם אדם שלא חטא, כל עוד הוא לא עשה מצוות, כל עוד לא הרבה טוב בעולם, הוא עדיין זקוק למידת הרחמים כדי להתקיים. רק כאשר מתקיים ‘”והיה אם שמעו תשמעו” – רק אז מתקיים “ונתתי מטר ארצכם בעיתו” – החיים של כל אדם מתחילים בחסד אלוקי מוחלט.
יהי רצון שנזכה לדבוק במידה זו וללמד זכות על כל אדם, ולדון אותו במידת הרחמים, ומובטחים אנו שמי שעובר על מידותיו ומוותר למי שפגע בו – שגם הקב”ה ידון אותו במידת הרחמים.