“ורחצו אהרון ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם: בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו או בגישתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה’: ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו והייתה להם חוק עולם לו ולזרעו לדורותם”( ל, יט – כא) . “ורחצו” – מכאן אמרו נטילת ידיים לתפילה ( תשובת הרשב”א סימן קצ”א) .ממצוות הכיור למדו חז”ל שלקראת עשיית דברים שבקדושה יש לנקות ולטהר את הידיים . ומסביר בעל “התורה תמימה” שזה אסמכתא בעלמא והראיה לכך שהרי בתפילה קיימא לן אם אין לו מים מנקה ידיו בצרור או בעפר או בכל מידי דמנקי ואלו בקורבן צריך מים דווקא ואם אין לו מים אינו עובד ואם עבד עבודתו פסולה .
המקור לנטילת ידיים קודם התפילה מובא בגמרא במסכת ברכות ( טו ע”א) שם מביאה הגמרא מימרא בשם רבי יוחנן האומר כי אחד הדברים אשר צריך האדם לעשות כדי לקבל עליו עול מלכות שמים שלמה הינה ליטול את ידיו. דין זה של הגמרא נאמר לגבי תפילת שחרית. הצורך בנטילת ידיים קודם התפילה נלמד מדברי דוד המלך בתהילים ( כו,ו) :”ארחץ בניקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה’ “. שכן המילה “כפי” היא ביטוי לתפילה, כפי שמצינו בתפילת שלמה (מלכים א , ח,כב): “ויפרוש כפיו השמים”, ופירושו של הפסוק הינו כשארחץ בניקיון לתפילה, הרי זה נחשב כאילו שאני מסובב את המזבח ומקריב עליו קורבנות.
מדברי גמרא אלו לא ברור האם נטילת-ידיים לתפילה הינה הלכה או שזהו דבר רצוי לקבלת עול מלכות שמים שלמה. אך מהמשך הגמרא נראה שזוהי הלכה פסוקה כי הגמרא דנה עד היכן האדם צריך ללכת ולחזר אחר מים .דין זה פוסק הרמב”ם (תפילה ד ב-ג) “טהרת ידיים כיצד ? רוחץ ידיו במים עד הפרק ואחר כך יתפלל. היה מהלך בדרך והגיע זמן תפילה ולא היה לו מים , אם היה בינו ובין המים ארבעה מילין, שהם שמונת אלפים אמה – הולך עד מקום המים ורוחץ ואחר כך יתפלל. היה בינו ובין המים יותר על כן – מקנח ידיו בצרור או בעפר או בקורה מתפלל. במה דברים אמורים? לפניו, אבל אם היה מקום המים לאחריו – אין מחייבין אותו לחזור לאחוריו אלא עד מיל , אבל אם עבר מן המים יותר – אינו חייב לחזור אלא מקנח ידיו ומתפלל”. וכן פסק בשולחן ערוך (אורח חיים צב, ד-ו) . ומבואר בראשונים שכל החיזור אחר מים לתפילה הוא בתנאי שלא יעבור זמן תפילה וכן כתב הטור ( סימן צב) שאם אין לו מים צריך לחזר אחריהם רק כשיש לו עוד שהות להתפלל. ובשולחן ערוך ( צב, ד ) כתב שאם מתיירא שיעבור זמן תפילה – ינקה ידיו בצרור או בעפר.
בטעם נטילת ידיים לתפילה מצינו מחלוקת ראשונים. הרא”ש סובר, שנוטלים משום נקיות שכן הידיים עסקניות הן ונוגעות במקומות מטונפים ועל – כן יש לטהרן קודם התפילה. לפי הסבר זה משמע שהחיוב ליטול ידיים קודם התפילה שייך בכל התפילות. אולם לפי דעת הרשב”א אשר מסביר כי האדם נוטל את ידיו בבוקר משום שהוא נעשה עתה כבריה חדשה , אין צורך ליטול לפני שאר התפילות , כי אם בקומו משנתו.
נטילת ידיים קודם התפילה היא אחת מההכנות שאנו צריכים לעשות לפני עומדנו לפני מלך מלכי המלכים . בספר הזיכרונות לרב שמואל אבוהב ( זיכרון י ) כתב שכול אדם לפני שהוא נכנס להתפלל צריך להתכונן ולבדוק את עצמו בשלושה דברים, וזה לשונו: “שלושה דברים צריך אדם לעשותם בתחילה ואחר כך יכנס לבית הכנסת להתפלל והם: האחד שיבדוק עצמו יפה יפה אם צריך לנקביו… השני שיתקן מלבושיו … ויעיין בהם שהם מנוקים מאבק … השלישי שייטול ידיו לכל תפילה אם יש לו מים ואף על פי שאינו יודע להם שום לכלוך, מכל מקום לא יברך על הנטילה ואפילו היו ידיו מלוכלכות”. מתוך דבריו עולים מספר נקודות : ראשית ,כי יש ליטול לא רק לתפילת שחרית אלא לכל התפילות . יש ליטול ידיים לא מצד נקיות – שמא הידיים מלוכלכות, אלא שזהו חלק מההכנה לפני עמידתנו מול הבורא. והדבר השלישי הוא שאין לברך על נטילה זו.
