כשאנו שומעים על חטא המרגלים, מתעורר בנו כעס על המרגלים שחוטאים בחטא כל כך חמור. איך יכולים אנשים שראו את קריעת ים סוף, את כל עשרת מכות מצרים, את מלחמת עמלק ואת מעמד הר סיני – לחשוש מפני עמי כנען? הרי ה’ מבטיח להם שהוא יתן אותם בידינו, אז ממה יש לחשוש? יותר מזה, מדובר באנשים שחווים יום יום את ניסי ה’ באופן הגלוי ביותר – יורד להם מן מהשמים, בארה של מרים מלווה אותם לכל מקום, הם תחת הגנה של ענני הכבוד ואפילו הבגדים שלהם נשארים חדשים בנס: “שמלתך לא בלתה מעליך”.
איך אנשים כאלה נכשלים בחוסר אמונה ביכולת ה’? ניתן היה לחשוב, שמדובר באספסוף מבוהל, באנשים חסרי עמוד שדרה שנבהלים מכל דבר. אבל הכתוב אומר ששלחו את נשיאי השבטים, את המנהיגים. ולא סתם מנהיגים: וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי יְקֹוָק כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה. מדובר באנשים שנבחרו על פי ה’. כולם אנשים – אנשי מעלה. אם נתבונן בסדר כתיבת המרגלים, נבחין שהרשימה איננה לפי סדר הולדת השבטים, ולא לפי סדר דגלי המחנות כפי שנסעו במדבר. מסביר הרמב”ן שהרשימה כאן היא לפי גודל מעלת האנשים. הראשון היה הצדיק ביותר, הבכיר ביותר. וזה דבר מדהים. הרי אנו מכירים שנים מהמרגלים – כלב בן יפונה ויהושע בן נון, שני צדיקי עליון. והם לא מופיעים בתחילת הרשימה. כלב מופיע שני ויהושע חמישי. זאת אומרת שהיו במרגלים כאלה שהיו בדרגה גבוהה יותר מזו של יהושע בן נון, ואחד היה אפילו בדרגה גבוהה מכלב בן יפונה! כל זה מוביל אותנו לשאלה הגדולה: איך אנשים כל כך גדולים נכשלים בחטא כה גדול? איך צדיקי עליון נכשלים והופכים למוציאי דיבת הארץ רעה, או בלשון מדרש במדבר רבה: “שנתבררו [נבחרו] צדיקים ונתהפכו”?! מו”ר מסביר שמה שהכשיל את המרגלים היה דווקא העובדה שהם היו צדיקים! הם עשו חשבון פשוט: אנחנו במדבר, נהנים מזיו השכינה, לומדים תורה מפי משה רבינו, חונים סביב המשכן ואנו פטורים מכל עיסוק חומרי. אנחנו לא צריכים לחרוש ולזרוע, לא להלחם ולא לבנות בתים וערים ואפילו לא לכבס בגדים. רק ללמוד תורה בהנאה גמורה. לכן כשהם רואים את ארץ כנען, ומבינים שאחרי הכניסה אליה יצטרכו להתחיל לעבוד את האדמה ולהתמודד עם מציאות חומרית – הם העדיפו להשאר במדבר.
ברור שלא כל העם נמצא במדרגה כזו כמו של המרגלים, ולכן את העם הם הפחידו בגודלם וחוזקם של עמי כנען, אבל עמוק בפנים מה שהטריד את המרגלים היה החשש להתמודד עם חיים חומריים. מיד לאחר חטא המרגלים מופיעה מצוות הפרשת חלה. המיקום של מצווה זו בא ללמד על התיקון לטעותם של המרגלים. במקום לפחד מהעולם החומרי – עלינו לקדש אותו, לרומם אותו. כפי שנאמר בפסוק: וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַיקֹוָק: רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ: נשים לב כמה פעמים חוזר השורש רו”מ – לרומם את העולם החומרי, את עיסת הבצק, הלחם החומרי אפשר לרומם, על ידי תרומת החלה! וכך אמר הרבי מקוצק על הפסוק: הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיקֹוָק, וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם – לעשותם שמים. יש לנו תפקיד גדול בעולם הזה, תפקיד חיוני מאין כמותו. להיות מלאך בשמים, או לשבת במדבר ולעסוק בתורה – זו לא החכמה. יש לקב”ה מספיק מלאכים – הוא רוצה בני אדם! כאלה שחיים בעולם שלנו – ומצליחים לרומם אותו.
