בפרשתנו מסופר שבני ישראל התלוננו על המצב במדבר, וה’ העניש אותם בשילוח הנחשים שהרגו בהם. מיד עולה השאלה: למה דווקא עכשיו בא עונש כזה כבד, והרי עם ישראל התלוננו פעמים רבות קודם לכן, ולא נענשו באופן זה? התשובה היא שחלק מהתלונות היו מוצדקות. אמנם ראוי היה לבקש בנימוס, ובדרך של כבוד, אבל כשהעם צמא למים, למשל, כפי שמופיע בתחילת פרשתנו, הבקשה עצמה נחשבת כמוצדקת ולא כהתרסה
. בנוסף לכך, צריך לשים לב למי מופנה התלונה. בכל התלונות הקודמות פונה העם ומתלונן למשה ואילו בפעם הזאת התלונה מופנית כלפי הקב”ה: וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹקִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל. אם נעבור להתבונן בתוכן התלונה, הרי שחומרתה רק עולה– מצד אחד העם אומר ‘אין לחם’ ומצד שני מתלונן שנמאס להם מ’לחם הקלוקל’. הרי אם אין לחם הוא לא יכול להיות ‘קלוקל’… כמובן, שאנו גם זוכרים שכן היה לחם, ולא סתם לחם אלא לחם ניסי מהשמים, ולא רק אוכל מזין אלא גם טעים במיוחד, וכל אחד יכול היה לטעום בו איזה טעם שהוא רצה. וטעמו היה כצפיחית בדבש וכטעם לשד השמן… התלונה המתריסה כלפי הקב”ה, שעושה לעם ניסים נפלאים במדבר, הטענה השקרית שאין לחם, בשילוב עם כפיות הטובה כלפי המזון השמימי המדהים שהעם מקבל בקלות מידי בוקר – מסבירים מדוע העונש היה כה כבד. אבל עדיין צריך לברר למה דווקא נחשים? הרי ה’ יכול להבעיר אש בקצה המחנה, כפי שראינו בפרשת בהעלותך, או להמית במגיפה, כפי שנראה בסוף הפרשה הבאה. לשם כך, מציע מו”ר הרב דרוקמן, שנעיין באמירה תמוהה במסכת בבא קמא. שם אומרת הגמ’ “שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש. והני מילי – דלא כרע במודים.” הגמרא אומרת שאדם שלא כורע בזמן ברכת ‘מודים אנחנו לך’ במשך שבע שנים, עמוד השדרה שלו הופך לנחש. הדברים נשמעים תמוהים.
אבל המהרש”א מסביר שהנחש הוא הסמל הקבוע לבטא כפיות טובה. הרי הנחש הקדמוני, בגן עדן, היה בדרגה גבוהה מכל חיות השדה, ובמקום לשמוח בזה ולהודות לה’ על כך, הוא כופר בטובה ומחטיא את חוה ואת אדם הראשון. אומר המהרש”א שמכיוון שהנחש הוא הסמל לכפיות הטובה, אז גם אדם שלא יודע להכיר בטובת ה’ ולהודות על כך ולכרוע בברכת ‘מודים’ – הוא ממשיכו של הנחש הקדמוני, הוא כפוי טובה כלפי בורא העולם. עכשיו מובן מדוע הנחשים שימשו כעונש מתאים לעם ישראל. עם ישראל נהג בכפיות טובה, והדבר התבטא בכך שנענשו על ידי סמל כפיות הטובה. אבל, מבקש מו”ר להדגיש, לא נאמר ‘וַיִשְלַח ה’ בעם את הנחשים השרפים’, אלא ‘וַיְשַלַח’. מהו ההבדל בין וַיִשְלח לבין וַיְשַלח?
כשכתוב ויִשְלח זו לשון של שליחות, ה’ שולח את הנחשים לפגוע בישראל. אבל זה לא מה שנאמר, אלא ויְשַלַח – ה’ שיחרר את הנחשים. בדרך הטבע נחש מכיש, ה’ הגן על עם ישראל במדבר ושמר עליהם מפני כל צרה וסכנה, כולל נשיכת נחשים. בגלל כפיות הטובה, הקב”ה החזיר את המצב לקדמותו, למצב הטבעי הרגיל – והתוצאה היא שהנחשים הכישו את ישראל. אם העם כפוי טובה, ואינו יודע להעריך את המזון המעולה ואת ההגנה שה’ מספק לו – ה’ מסיר אותם לרגע והעם מבין עד כמה הוא טעה. מעשה זה מלמד כל אחד ואחד מאיתנו, להכיר בטובות העצומות שה’ עושה איתו בכל יום ויום. לא פחות מזה, הפרשה מלמדת אותנו להכיר בטובות הנפלאות שאנו זוכים להם כעם, כציבור. אנו חיים בתקופה מיוחדת של קיבוץ גלויות, של הקמת מדינה ושיבה לציון ולירושלים – ועלינו להתמלא הודאה עצומה לבורא עולם על חסדיו העצומים שהוא משפיע עלינו בטובו הגדול.
רעיון לפרשת חוקת מתורת מו”ר הרב דרוקמן הכ”מ
