מצד הטבע חייב הפרי להיות דומה במהותו לזרע שממנו צמח וגדל, איזה קשר טבעי אפשר למצוא בין אברהם לבין תרח אביו? וכן כיצד מתקשר העולם הבא שכולו רוחני לעולם הזה, עולם החומר? אם אף על פי כן ישנו קשר בין העולמות, ואדרבא, דווקא על ידי קשר זה נוצר העולם הבא של האדם, אין זאת אלא משום שיחידו של עולם גזר כך.
כך גם לגבי חוקי התורה: דיני טומאה וטהרה וכדומה מורים על מחוקק בעל חוכמה ללא תכלית. מתוך כך מקבלים אנו הכרה מחודשת במעלת התורה, ערכה וגדולתה האין-סופיים.
הכרה זו חייבת לשנות את גישתנו לתורה ולחיים. כיוון שמתברר לנו כי חוכמה אלוקית בלי גבול טמונה בתורה, אם כל קושיה או אי הבנה אינם יכולים בשום אופן להפחית מערך הדברים ואמיתותם. חסרון ההבנה אינו נובע אלא מהגבלת שכלו והבנתו של האדם. אומנם, עד כמה שהאדם יכול להבין, חייב הוא להשתדל ולייגע שכלו בהבנת התורה, אולם מתוך ידיעה ברורה כי מוגבל הוא בהבנתו. הגישה לתורה צריכה להיות מתוך התבטלות לחוכמה העליונה ורצון ה’ המונח בה.
כך צריכה להיות הגישה לכל תופעות החיים. רצון ה’ בלבד הוא המהווה ומנהיג את הכל, ומי הוא האדם אשר יבוא אחר המלך, לשאול ולחקור מדוע נעשה הדבר כך ולא אחרת? האמונה בה’ היא הגישה היחידה והאמיתית לקבלת תופעות החיים הנעימות והבלתי הנעימות.
הנביא אומר: “מי בכם ירא ה’ שומע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נוגה לו יבטח בשם ה’ ויישען באלוקיו” (ישעיה נ). אפילו אם חשיכה אופפת את האדם, בכל אשר יפנה לא יצליח, ונפשו מרה לו -אין נוגה לו” – אין כל קו אור של אושר ושמחה לפניו, גם במצב כזה חייב האדם לבטוח בה’ ולהישען באלוקיו. לא להקשות קושיות ולרגון, אלא לקבל הכל מתוך ביטחון והתבטלות לבורא. בזה עומד בניסיונו הגדול ומביא את ייסוריו לתכליתם – לגיבוש אמונתו ולחיזוק הכרתו ובטחונו בבורא.
כל קשיי החיים וניסיונות היצר, לתועלת האדם ניתנו. על ידי עמידתו בניסיון נבנה עולמו הרוחני. בצורה זו נבנתה הבריאה – “עולם הבא מעולם הזה” – מתוך החשיכה לזכות לאורה. דור המדבר, בחיר הדורות – זכה למעלתו דווקא על ידי הניסיונות.
ניתנו לנו חוקים, וגם יצר השואל מה טעם יש בהם. על ידי החוקים נוצרת לנו אפשרות לזכות במעלת התמימות, לקבל את הדברים מתוך התבטלות ולקבל את רצון ה’ בלי הרהור. התורה היא סם-חיים לזוכים לקבלה מתוך אמונה תמימה, ואילו לבעלי הגאווה הסומכים על עצמם ועל שכלם, התורה וגם הבריאה אינן אלא סם-מוות. חוקי התורה ומקרי הבריאה יוצרים אצלם קושיות ונותנים להם פתח לפרוק עול. חובתנו היא, אפוא, להתחזק בהכרת ייחוד ה’, ולבטל לחלוטין את המבט הטבעי של סובב ומסובב. בשאיפתו ובתפילתו חייב האדם לפנות ישירות אל הבורא, ולא לבקש ישועות על ידי אמצעי פלוני. יבטח בה’ ויישען באלוקיו, ומבוקשו יינתן לו. ויחיה מתוך הכרה בהירה כי רצון ה’, הוא הכוח האחד והיחיד המהווה הכל ו”אין עוד מלבדו”.
