בפרשתנו מדובר על מצווה שאיננה רחוקה מאיתנו: כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה …: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה … וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם … כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ: באיזו מצווה מדובר? נחלקו בכך הפרשנים. לפי רש”י מדובר על כל המצוות כולן – כל התורה הינה קרובה אלינו וניתן לקיים אותה.
התורה לא ניתנה רק ליחידי סגולה ולאנשי מופת מיוחדים – אלא לכולנו. היא מתאימה לכולנו וקרובה אלינו – ” כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד”. לעומתו, הרמב”ן מסביר שהמצווה בה עוסקים פסוקים אלו הינה מצוות התשובה. אם נתבונן, נבחין שההבדל בין שני הפירושים הינו קטן ביותר, שהרי מצוות התשובה קוראת לאדם לקיים יותר טוב את כל התורה כולה. לפי דברי רש”י התורה מדגישה שכל התורה קרובה אלינו לקיימה, ולפי הרמב”ן התורה באה להדגיש שגם אם נכשלנו בקיום חלק מהמצוות – אפשר במאמץ לא גדול לתקן ולשפר זאת.
לפי הסברו של הרמב”ן שהפסוקים עוסקים במצוות התשובה – מתברר שהתורה אומרת שהתשובה איננה מעבר לים ולא בשמים – אלא קרובה אלינו מאוד. בגמרא מוסבר שכוונת הפסוקים היא שאם היו הדברים הללו בשמים או מעבר לים – היינו חייבים להגיע עד לשם, אבל ה’ ברוב חסדו מקל עלינו ועשה שהמצווה תהיה קרובה אלינו מאוד. ממשיל זאת מו”ר לאדם חולה חלילה, שזקוק לתרופה יקרה ונדירה מאוד. ודאי שהחולה, או קרוביו יעשו מאמצים כבירים כדי לקנות לו את התרופה, למרות המחיר הגבוה שלה. גם אם הדבר כרוך במאמצים גדולים, ואפילו אם קיים ספק אם התרופה תועיל – שווה לעשות מאמץ ולנסות אולי זה יציל ממוות. קל וחומר כשלא מדובר במחלת הגוף אלא במחלת הנשמה – שהיא חולה באופן אנוש – ודאי שצריך לעשות מאמץ ולא לחסוך לא כסף ולא עמל כדי לתקן את הנשמה.
והנה בא הקב”ה ברוב רחמיו ומביא לנו, בקלות ובחינם תרופה נפלאה – שאין שום ספק שבכוחה להועיל ולרפא! על כך אומר הפסוק ” כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד” – יש תרופה זמינה וזולה, קרובה ואמינה. רק תשתמש בה… לכן עלינו להכיר תודה לבורא על מתנה נפלאה זו שהוא מעניק לנו – מתנת התשובה.
רעיון לפרשת ניצבים וילך – מתורת מו”ר הרב דרוקמן הכ”מ