בפרשתנו כתוב “ששת ימים תעשה (תיעשה – בצירי) מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון וגו'”
המדרש (מכילתא ואבות דרבי נתן) לומד מכך שכשם שמצווה לשבות בשבת כך מצווה לעשות מלאכה בחול!.
כיוון שהמלאכה הינה דבר רצוי ונכון ואדרבא – הבטלה הינה גרועה לאדם במאוד מאוד. ואף שיש מלאכות רבות ומגוונות ואיש איש ומלאכתו ותפקידו אשר חננו השם, בכל זאת – כל דבר שאדם עוסק בו בחולין קרוי מלאכה (להבדיל מעבודה, שעיקר ה”עבודה” היא עבודת הקודש). וכמוסבר בפרק לז בתניא שע”י העבודה לשם שמיים בבירור החולין מזככים את כל חלקי הבריאה. שהרי בזכות האכילה והשתייה או המטבעות לרכישתם יכול האדם לקיים מצוות לאחר מכן.
אמנם אינה דומה מלאכת החול לעבודת הקודש, שבעבודת הקודש יש להכניס את כוחותיו הפנימיים ביותר ולהתאמץ בה בכל כוחותיו ולהתמיד בה, כי היא חייך ואורך ימיך, בעוד שעל מלאכת החול נאמר “ששת ימים תיעשה מלאכה” – תיעשה מאליה. והיינו שאף שיש לעשות ולקיים את המלאכה בידיים וברגליים, אין להכניס שם את תאוותיו ושכלו. והיינו שגם אם אדם מחוייב להכניס את ראשו במלאכתו, אין לו להכניס את פנימיות שכלו ומרצו במלאכה, אלא את חלקי הרצון והשכל החיצוניים, הבאים לצורך קיום המלאכה ולא החפץ והתשוקה אליה לבדה. שכן יהודי מאמין יודע שפרנסתו נקבעת לו מראש השנה לראש השנה (וגם בכל יום – כדעת רבי יוסי, שהרי דנים מה ירד לעולם בפועל ומה לא ירד בפועל – לפי מעשיו בכל יום ויום). וכמאמר החכם האמיתי – “לא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עשר”.
אלא שהאמונה היא מצווה גדולה ונישאה (או יסוד המצוות עכ”פ) ויש לה מונעים רבים, והיצר הרע שהוא בעצמו אומן במלאכתו, מצייר לאדם ציורים כאילו שלזמן מה הוא בעל הבית על עצמו וכאילו שלזמן מה (שעלול להתארך שעות וימים ושנים) יש לאדם שליטה על פרנסתו ועל קביעת המאורעות והחוקים בחייו או בחיי אחרים סביבו, ועד שרואים בחוש אנשים (שבעיניהם הם אכן מאמינים) שהמלאכה היא העיקר בחייהם והקדושה תיעשה מאליה – שהרי השם מנהיג את העולם בוודאי….. וכסיפור אודות האדמו”ר הרש”ב שפגש את אחד מתלמידי הישיבה שהתחתן ונהיה סוחר ערדליים מצליח, וראוהו שכולו אחוז בענייני החולין ואמר לו : ידעתי כי את הרגליים יש להכניס בערדליים, אך לא שמעתי שיש להכניס בהם את הראש….
אלא שיש לשים לב שבכך שהתורה מצווה אותנו על כך, יש לומר שבוודאי ישנו בזה קושי גדול. כיוון שהפרנסה וטרדותיה הם דבר גדול שנתן השם לאדם לענות בו, ולטרוח בו. ואין הוא יכול באמת עדיין להיבטל גם ממנה, ולכן סביבו נוצרים נסיונות גדולים בעבודות השם כדי לנסות ולצרף את האדם. ולכן צריכים כל איש ואשה להתחזק ולתת דעתם שאין המלאכה, ובכלל – כל ענייני גשמיות העולם – תכלית כלל, אלא שהם אמצעי בלבד להגיע אל העיקר. ואף שהאמצעים חשובים כשהם בטלים אל העיקר, וכמאמר “עבד מלך מלך”, זהו דווקא שהם באמת בטלים אל העיקר ולא נעשים מציאות משל עצמם. ויש ללמוד ולחקור ולזכור ולהעמיק בדברים הללו כדי שלא יוכל המסית להסית מדרך הישר. ויש לאדם לברר את דרכו בכל פעם מחדש ולקום ולהתעלות ממש בכל פעם מחדש ולסקל מאבן את דרכו הישרה העולה בית אל, למען יוכל להיות בעצמו תכלית ומשכן לשבתו יתברך, וממילא יהיה מורה דרך גם לביתו ומכריו ושכניו שאין להם לעיתים ממי ללמוד ולדעת זאת.
וכשיהודי עובד בששת ימי המעשה עם אמונה ובביטול אלוקי ולא מכניס את כל כוחותיו הנפשיים במלאכתו, אזי גם השבת שלו הינה שבת אחרת “שבת שבתון”, כזו שניתן לחוש בה את המנוחה האמיתית שהשם חפץ בה. וממילא מוצא הוא את חברתו – הן בימי החול וכל שכן בימי הקודש – אצל יראי השם, שהם חבריו, וכמאמר דוד המלך עליו השלום : “חבר אני לכל אשר יראוך”. ובעבודה משותפת זוכים לבנות יחדיו אמונה אמיתית, המתבטאת גם במשכן גשמי וזוכים יחדיו לבנות הן את המנורה הטהורה והן את השולחן והמזבח, ועד שכבר מתחילים כאן להריח את ריח הניחוח של הגאולה האמיתית והשלימה. שהרי מי שיש לו חוש ריח בוודאי כבר מריח. שבת שלום.
