[ז] הטעמת הקריאה במזמורי תהילים.

עניין “הטעמת הקריאה” ידוע בין הקוראים המדקדקים בקריאתם, ובקיאים בחלקם בטעמי המקרא. אבל משהדגשנו במאמרים הקודמים כי “מזמורי התהלים צריכים לימוד”, ועוד הדגשנו את משמעותם וערכם וחשיבותם של טעמי המקרא בכלל מתוך קדושת התורה, ועוד למדנו את דברי חכמי ישראל שקראו בכל פה ובכל דף להיזהר ולהקפיד בקריאה המוטעמת של אותיות התורה הרי שמעתה כל אחד צריך להשתדל להכיר וללמוד ולטפח קריאה מוטעמת בפסוקים.
כשהחלה עבודתי על ספר התהלים, ישבתי לפני כב’ מו”ר הגאון רבי יוסף צובירי זצוק”ל [הרב הראשי לקהילות תימן בת”א – יפו והמחוז, וכנפי תורתו פרושים על כל קהילות תימן], והוא הבקי ברזי המקרא על נקודותיו ורמזיו וסודותיו, כפי שזכינו ללמוד בחיבורו הגדול “מסורת מדויקת” על כל התנ”ך, ובימים אלו ממש נשלמת עריכת חיבורו הנוסף “מסורת מפורשת” על כל תרגום אונקלוס.

כת”ר הדגיש כי הספרים המצויים ומדפסים כמעט מידי יום, שגויים בטעיות הטעמה רבות מאוד. הטעויות בחלקן כבר השתבשו במהלך הדורות ונעשו קבועות בספר. מבין הטעמים מרובה הטעות בטעם הנקרא “מתג”, והוא מסומן בקו קטן מתחת למלה כסימן למשקל הנכון בהטעמת המלה. הרב שנן בפניי את דברי המדקדק הגדול הרב מנחם די לונזאנו שכבר יצא חוצץ בתקיפות על ריבוי המתגים עד שכנה את ריבויים כ”מתג לחמור” (לשון מתג ששמים בפי הבהמה). על דרך הכתוב (מזמור ל”ב, ט): “אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן עדיו לבלום”.

נטלתי שני עותקים זהים של ספר תהילים מצוי שנדפס מקרוב (בשנת ה’תשמ”ח), וקרוב לשנתיים ישבתי לפני כת”ר הרב צובירי זצוק”ל לעבור פסוק פסוק ומלה אחר מלה בהגהת המלים והטעמים. הנה הספר מצוי בידי – ואין דף אחד שעבר ללא שניים ושלושה תיקונים לפחות (!). מדהים ומתמיה עד מאוד. אמנם מאז זכינו להוצאת דעת מקרא שע”י מוסד הרב קוק, ולעבודתו של חכם ובקי הרב ברוייאר במחקריו על המקרא וטעמי המקרא. אבל עדיין הערתנו על השיבוש הרווח דווקא בין המון העם בספרי התהלים הנפוצים.

ובסיכום ההגהה ניתן למנות טעויות רבות במספרי מאות ולאלפים !?

הנה כדוגמא המלה הראשונה הפותחת את ספר התהלים: “אשרי”, בהגהת סימן המתג המצוי כסימון קו קטן בתחתית האותיות. אציין מספר גרסאות – ויבדוק נא הקורא גם בגרסאות המצויות בספרים המצויים בבית. ותחילה הנה בקשתי מהקורא להדגיש – כי כל כוונתנו לתקן ולא רק בהערה כשלעצמה. ותפילתי בפסוק המפורש בתהילים (יט, יג): “שגיאות מי יבין מנסתרות נקני”.

יש מהדורות שציינו את המתג מתחת לאות א’. ויש שציינו גם מתחת לא’ וגם מתחת לאות ש’. ויש שהשמיטו ולא סמנו מתג כלל במלה. ינסה הקורא לקרוא את המלה “אשרי” בהפסקת המתג באות א’ כך: א – שרי, ואין זה מתקבל על לשוננו. בודאי שלא נקבל גם את הגרסא המסמנת גם בא’ וגם בש’, כך: א – ש – רי. ולגרסאות שהשמיטו ולא סמנו כלל – מי יודע ואולי כך עדיף מאשר לשבש את הקורא בסימון שגוי.

עתה נראה את אשר הגהנו במהדורתינו בתיקון הסימן, ועוד יותר בטעם השינוי שהוא משמעותי בפירוש הכתוב עד דרגת הסוד העלום בו. במהדורתנו מסומן המתג מתחת לאות ש’ המנוקדת בשוא – וזה הניקוד המלא במלה: א’ בפתח, ש’ בשוא, ר’ בצירי, וי’ . ובפירוש הסמוך “מסורת מדוייקת” ביאר הרה”ג צובירי כך (בקיצור עיקר הלשון, והמעוניין יראה בספר בהרחבה וטוב טעם):

“דע, כי מלת אשרי בכל המקרא קריאתה ידועה ומפורסמת ברבים שקוראים אותה מבלי שום געיא [=סימן המתג] והשי”ן בשוא נח. ואם כן, יהיה אַשְרֵי על משקל עַבְדֵי, חַבְלֵי, כמו עבדי אבימלך (בראשית כ”א,כה), חבלי מנשה (יהושע יז,ה). חוץ משתיים שקריאתן שונה כפי מסורת שקבלנו מאבותינו לקרותן בהנעת שוא השי”ן ועם געיא בשי”ן בלבד, והם אַשְרֵי האיש אשר לא הלך (כאן), והשנייה אַשְרֵי אדם לא יחשוב ה’ לו עון (לקמן לב,ב), דבקריאתן דומים כאלו שהשי”ן נקוד פתח מועמד בגעיא…”. כך מבאר הרב את הכלל בכל המקרא, ואת המלה “אשרי” הנדונה במאמרנו כאחת משתי מלים החריגות מן הכלל בהיותן נקראות בסימן המתג באות ש’ בלבד.

ובחשיבות העניין והסברו עוד כתב הרב בהמשך בזו הלשון: “… והגועה עוד באל”ף אינו אלא מעוות תפארת הקריאה כשהוא מושך ומותח האל”ף לבדו, ושוב מושך ומותח השי”ן לבדו, עד שבאופן זה ניטל חן הקריאה ויפיה, והחוש יעיד על כך… וכן ראיתי למהר”י גזפאן ז”ל מחכמי תימן כת הקודמין, בספרו מנחת יהודה (פרשת בהעלותך ע”פ וכי תבואו מלחמה, שם בפירושו פנים חדשות) וזה לשונו, בפתיחת תהלים פתח באשרי וסיים בתיבת י”ה וכו’, ותיבת אשרי נקודה בפת”ח וציר”י, פת”ח בחכמה, וציר”י בבינה, והמאריך שתחת השי”ן בתיבת אשרי אשר הניע לשו”א, הוא מורה על בחינת תיבת אשרי למעלה באבא ואימא, כנזכר שכל תיבה שהיא מלעיל, מורה על בחינתה העליונה הנחצבת משם כנודע ליודעי ח”ן עכ”ל”.

כבר במלה הראשונה “אשרי”, הננו נפגשים בעוצמת חשיבות הדקדוק, כאשר השינוי נראה לעין לכתחילה רק כשינוי קל וחסר משמעות – אבל הנה משמעותו עולה ובוקעת רקיעים עד סוד הספירות הידועות בתורת הנסתר. ובמעט הידוע ננסה להרחיב לקורא, רק על מנת להדגיש ביתר שאת את חשיבות העניין והכרחיותו.

שלש דרגות עליונות ידועות במערכת הספירות שבתורת הנסתר, והן: כתר, חכמה, בינה. וכך הוא סדרן לפי דרגת חשיבותן, וכל דרגה עליונה ומשפיעה גילוי א-להי בדרגה הבאה אחריה בסדר. זהו הסדר המתוקן וכל גילוי א-להי פועל דרכו בלבד. וחלילה מלשבש בסדר זה, כי השיבוש גורם קלקול בעולמות רוחניים עליונים, ודומה הדבר למי שפוגם בבת עינו של האדם וכמי שפוגע בקדש הקדשים. ומכאן החשיבות של ההקפדה בסדר המשמעות הגלומה במלות המקרא.

עתה נוסיף לבאר, כי מקור הביאור שהביא כב’ הרב מפורש מדברי “מהר”י גזפאן ז”ל מחכמי תימן כת הקודמין, בספרו מנחת יהודה” – הרב הגאון רבי יהודה בן יוסף גזפאן זצ”ל, נולד לערך בשנת ה’תקכ”ה (1765), מחבורת הקדש של חכמי תימן הקדומים. ממנו נותר חיבור מדרשי גדול בשם מנחת יהודה הכולל ליקוטים על התורה מספרים רבים ובהם גם נדירים כיום, ועוד תוספת פירושים משל עצמו שקראם בשם “פנים חדשות”.

ומדברי הרב למדנו בסוד המלה “אשרי” כך: “אשרי נקודה בפת”ח וציר”י, פת”ח בחכמה, וציר”י בבינה” – וכך ידוע בתורת הנסתר כי הניקוד פתח רומז לדרגת ה”חכמה”, ואלו ניקוד הצירי רומז לניקוד ה”בינה”. ומקומו של סימן המתג [=ג’עיא, או כאן בלשון הרב “מאריך”]: “והמאריך שתחת השי”ן בתיבת אשרי אשר הניע לשו”א” – המתג מסומן דווקא מתחת לאות ש’, והוא הגורם לתנועתה במשקל הקריאה לקוראה כאן כך: אש-רי, כאשר השי”ן מנוקד בשו”א נח ומועמד. וסוד הדבר: “הוא מורה על בחינת תיבת אשרי למעלה באבא ואימא, כנזכר שכל תיבה שהיא מלעיל, מורה על בחינתה העליונה הנחצבת משם כנודע” – לאמור: כי האות ש’ נמשכת בקריאתה לעיל כלפי הא’, ולא מלרע כלפי הר’. וכל זה “מורה על בחינת תיבת אשרי” – שהסוד העליון הנסתר במשמעות מלה זו נובע ממקור עליון של עולמות רוחניים שבסוד ספירת החכמה, וכל משמעותה נמשכת מלעיל בקריאתה ובסודה.

ואמנם, אדגיש בזה ואומר, כי חשיבות הדקדוק הכרחית כפי שכבר דברנו במאמרים קודמים ועל מנת שלא ייקבע השיבוש כדבר מקובל ושלא יהיה בכל כדי זלזול בקודש. אבל הלכה קבענו בספר התהלים בקונטרס “תמימי דרך”, לאמור: “הקורא תהלים ואינו מבין את ביאור המלים, יקרא ולא ימנע עצמו, כי סגולה גדולה בעצם קריאתם ויש לו שכר לפני ה’. ואע”פ שהוא טועה בביטוי המלים, כיון שהוא קוראם ברצון הם מתקבלים לפני הקב”ה כריח ניחוח, והקב”ה שמח בו”, והרחבנו שם במקורות ההלכה שאי”ה עוד נרחיב גם בהם מן ההיבט ההלכתי שבספר תהילים.