אמנם רבינו יונה ז”ל אומר “וקיום מצוות עשה נקרא יראת שמים”. ואם כן, קיום כל מצוה ובפרט כאשר הוא נעשה בהידור הוא קיום של מצות היראה, אך אין פוטר אותנו מהתעסקות ביראת שמים גופא, שכן אם אין עוסקים בה, מי יערוב לנו שנקיים כל מצוה ולא נכשל בשום עבירה?
גם על החובה לעסוק ולהתבונן ביראת שמים למדנו מדברי רבינו יונה ז”ל: “ונאמר על האנשים שאינם עורכים מחשבות להתבונן תמיד ביראת השם ‘ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה, לכן הנני אוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא’.
ואם ישאל השואל מהו הדבר שיכול להביא אותנו למצב של יראת שמים? ימצא את התשובה ב”שערי תשובה”: “העיקר השישי, הבושה. כעניין שנאמר ‘לא בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי’. והנה החוטא יבוש מאוד לעבור עברות לפני בני האדם וייכלם אם ירגישו ויכירו בעבירותיו, ואיך לא יבוש בעברותיו, ואיך לא יבוש מן הבורא יתברך? ואין זה, כי אם לפי היות ה’ יתברך רחוק מכליותיו, אל יבוש מהנבראים ולא יבוש מן הבורא יתברך”. ה’ רחוק מפנימיותו של האדם! מכיוון שהאדם אינו חי כל הזמן עם הקדוש ברוך הוא, לפיכך הוא אינו מתבייש מלפניו ואינו ירא ממנו!
בשולחן ערוך אומר הרמ”א: “שיוויתי ה’ לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלוקים, כי אין ישיבת אדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול. ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדיבורו במושב המלך. כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקדוש ברוך הוא אשר מלוא הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו וכו’.מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד ה’ יתברך ממנו תמיד”.
אכן, זוהי מעלת הצדיקים, וכיצד נוכל אנו להתקרב אליה ולו במעט?
האמת שהשגחת ה’ יתברך פרושה על כל אחד ואחד בל עת ורגע. הרוצה יכול להבחין בחסדי ה’ המושפעים עליו. ובאמת, לעיתים האדם מבחין בכך ואומר בהתרגשות: “כמה השגחה פרטית היתה לי היום!” הכרה זו אינה בבחינת מעלה גרידא, אלא חובתו של כל יחיד שלא לשכוח את מעשי ה’ עמו אלא לזכור אותם, ומתוך כך להגיע להכרה – הנה הקדוש ברוך הוא איתי ומשגיח עליי”. בדרך זו יגיע האדם למצב שה’ יהיה קרוב אליו ויתעורר לירא מלפניו יתברך, ועל ידי כך יימנע מלעשות מעשים שהם נגד רצונו יתברך.
כדי להגיע לדרגה המושלמת של יראת שמים יש צורך להתחזק גם ביראת העונש. דהיינו, על האדם להגיע להרגשה פנימית חזקה שאין שום מעשה אשר לא יבוא לפני האלוקים למשפט. ושלא ייתכן שפעולה לא טובה כל שהיא תישאר ללא תגובה, אלא על כל מעשה לא טוב יצטרך לסבול. לאחר שדברים אלה ייתקעו עמוק בלבו יגיע האדם לשלב הסופי של יראת שמים – שימת לב למעשים וזהירות בכל הכוח שלא להיכשל חלילה.
והמרבה להיזהר יגיע לשכר הגדול, כמו שנאמר בתהילים: “גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב”.
ישנן עברות רבות שבני אדם נכשלים בהן מחמת חוסר תשומת לב, שורש הדבר נעוץ בכך שאין יראת החטא לנגד עיניהם. אילו היו חוששים מעומק הדין על פעולה שאינה כהוגן, לא היו באים לידי כך. הירא דבר ה’ מודע לכך שהוא עלול להיכשל בדברים גדולים וקטנים. לפיכך אינו עושה כל מה שעולה על בדעתו לעשות. הוא דרוך ומוכן בכל עת לכל התפתחות בלתי צפויה. משל לאדם החוצה את הכביש הסואן. קודם החציה הוא בודק יפה מכל עבר אם החציה כרוכה בסכנה כל שהיא. החשש הקל ביותר שמגיע מניעו לעצור ולעמוד על מקומו. גם כאשר מחליט לחצות את הכביש הוא עושה זאת מתוך ערנות גדולה ונכונות לעצור בכל עת, אם יידרש לכך. כך גם האיש הירא בודק לפני כל מעשה שעושה אם אין בו חשש מכשול, אפילו באופן הרחוק ביותר, ואם מתעורר אצלו חשש כזה הוא נעצר ונמנע מלעשות את מעשהו. זהו כוחה של יראת שמים, שהיא עוצרת את האדם. דוגמא לדבר, עוון לשום הרע. הלשון מצד עצמה מדברת בקלות, וכיצד אפשר לעצור בעדה? אומר דוד המלך ע”ה: “יראת ה’ אלמדכם “- “נצור לשונך מרע”.
למדנו ג’ שלבים בסולם עלייתו של אדם: א) הכרת ה’. ב) יראת השם ויראת חטא. ג) זהירות ומודעות לחובת השליטה העצמית וביקורת שלפני המעשה. שלושה עיקרים אלה מפורשים המה במשנתו של רבינו יונה ז”ל: “והנה הבורא נפח באפי נשמת חיים חכמת לב וטובת שכל להכירו וליראה מלפניו ולמשול בגוף וכל תולדותיו, כאשר המשילה על שאר בעלי החיים שאינם מדברים”.
ייתן ה’ונזכה לרכוש ג’ העיקרים האלה ולשוב בתשובה שלמה לפניו.
