זיכני השי”ת בזכות מו”ר הגאון מארי יוסף צובירי זצוק”ל, לעמול על הגהת ספר התהילים, אשר מארי הכתירו בלש”ק בכותבו: “הספר המפורסם בתהילותיו, בפי כל עורכי שיח תפילותיהם אליו, הוא ספר התהילות, ומיטב כל התפילות, הנקרא בפי הכל בשם תהילים” (מתוך הקדמת הברכה למהדורה קמא).
דקדוק הספר במהדורתינו, הנה הוא בא בהגהתו המדוקדקת של מו”ר, הידוע ומפורסם בין גדולי התלמידי חכמים והמון העם בגאונותו כאחד מן הראשונים. והוא הידוע ומפורסם בק”ק יהודי תימן בענקיות הדמות של ה”מארי” האחרון. ביסוד עמלו בתורה הוא זיכה את הדור לדורות עולם, בהעמדת התורה על אדני המסורת המשתלשלת מ”נותן התורה” בסיני דרך אבותינו מדור לדור. והוא היחיד בסמכות תורתו לקבוע ולהכריע בין אותיות הקדש, ומי יעמוד במקומו ומי ישב על כסאו. עמלו בתורה מאיר בחיבוריו הידועים לשם ולתפארה: “מסורת מדויקת” על כל התנ”ך (וכבר זכינו ונדפסו על חומשי התורה, וההפטריות, שלש מגילות, משלי ואיוב. ויה”ר ויזכנו השי”ת ללמוד בהשלמתם). “מסורת מפורשת” על תרגום אונקלוס, ביאורים על נוסחת התפילות והם “שורש החיים”, “אמת ויציב”, “טל אורות” ו”שיורי יוסף”. מאמריו בחיבורו הגדול “ויצבור יוסף בר”, ועוד בשאר החיבורים שנתפרסמו, אשר האירו עיני רבים בתורה ובתפילה. כל עמודי התורה נקבצו ובאו במשנתו, למן פסוקי התורה לפירושיהם, דרך השתלשלות תורה שבעל פה בדורות התנאים והאמוראים והסבוראים והגאונים והראשונים ועד לאחרונים, והוא מטייל בפרד”ס “נותן התורה”, בפשט ורמז דרש וסוד. וכל משנתו סדורה בלשון צחה ובהירה, עורכה בטוב טעם ודעת לכל חכם בתורה כמו לכל תלמיד. והוא מייסד כל מלה ואות בהטעמת ניגונה, ומשבצה להפליא במלאכת מחשבת התורה, עד שעל כל משנתו נאמר כבחינת התורה: “ועתה כתבו לכם את השירה הזאת”.
אמרתי בלבי, אזכה מזכותי לבניי ולכל דורש ומבקש דבר ה’. על כן, באתי בזה להציג יסודות וכללים ממה שלמדתי ממו”ר, וממה שנודע ונתבאר בדברי מארי, בעבודתנו על ספר התהילים.
[א] המסורת קודמת לכללי הדקדוק.
א. אמרו חכמי הדקדוק, כי יד הקבלה איש מפי איש תקיפה על כללי הדקדוק.
ב. בכל כיוצא בזה, אם ישנו מנהג קבוע בקהל, חייב היחיד לנהוג וללכת אחר הרוב, אפילו נגד המקובל בידו. הנה מ”ש מארי במסורת מדויקת ריש תהילים (א, א): “.. ודע שיש בזה חילופים רבים בספרים זה אומר בכה וזה אומר בכה.. וכדי שלא להלאותך בחילוקים והבדלים אשר ביניהם, כתבתי לך ורשמתי לפניך. אך הדרך הכבושה והסלולה אשר דרכו בה רבים וגאוני עולם בתימן, כמו ששמענו בקריאתן מפי זקני תורה דור אחר דור עד זמנינו זה, ואין לשנות.. וסיים: והכלל הוא לאחוז במסורת הקריאה כפי שקבלנו מאבותינו נוחי נפש באותן השתים בלבד כמו שהזכרתי, ועליהן אין להוסיף ומהן אין לגרוע”. וכ”כ במסמ”ד על תיבת “שתו” (מ”ט, ט”ו), וסיים בזה”ל: “.. ואם כי המסורת מחלקת בינהן, מסורת אבותינו וקבלתם תכריע, ואין לזוז מדרכם, וכלל הוא אם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר ונהוג כמותם, שאם אינם נביאים, בני נביאים הם, וכאן הרי המנהג פשוט בקריאתן מלרע, ואין לשנות”, עכ”ל. בא וראה, כי בדרך זו מארי מרבה לקרוא ולהזהיר על שמירת מסורת אבותינו בכותבו ברוב הערותיו: “ואין לשנות.. ואל תשנה.. וכן המנהג.. ואין להוסיף ואין לגרוע.. ומה טוב ללכת בדרכם כי אמת יהגה חיכם..”, ועוד הרבה לשונות אשר בהם חיזק ואמץ לקבץ את כל האבנים לאבן אחת (ויצבור יוסף בר ח”ד פרק כ”ו סימן ט”ז. על מקורות קבלת המסורת, ראה מ”ש בהקדמתו הכוללת לחיבור הגדול מסורת מדויקת. וכן הוא במסורת מפורשת בראשית ג’, י”ג, ובעוד מקומות רבים).
ג. כתב מארי: “עלה בידי מוסכם וברור כפי שאמרו לי הרבנים שאין שום מלה בנוסחת קריאתנו שאין לה יסוד בתיגאן ובספרי המדקדקים” (מסקנת מארי בהקדמתו למסמ”ד בראש חומש בראשית ע”פ מענה הרבנים המובא שם אות ח’).
ד. עוד כתב מארי: “דכשם שישנם הבדלים וחילוקים שונים זה מזה בין ספרי הדפוס לסוגיהם, שזה אומר בכה וזה אומר בכה, וכמו כן בין חכמי הדקדוק, כך היא המדה בין ספרי התיגאן דבכמה מלים נחלקו, שזה אומר לעיל וזה אומר לרע, זה סובר להניח וזה סובר להניע, זה מטעים איזה מלה בטעם זה וזה מטעימה בטעם אחר. ואפילו כאשר נסיתי להשוות בין שנים ושלשה תיגאן מדוייקים, מאותם שנכתבו על ידי הסופר דוד בן בניה בן סעדיה ז”ל, למרות שנכתבו בידי סופר אחד, ראיתי גם כן כמה הבדלים שונים ביניהם, עד שאי אפשר לומר שכל התיגאן הושוו בשיעוריהן. ומזה הוכח לי ברור כי לא בדעת ידברו אלה הטוענים עלינו כאילו שאנו גורסים בקריאתנו אך ורק לפי הדפוסים ובהיפך מנוסחת התיגאן, שהרי אותן הנוסחות שאנו גורסים בקריאתנו, מצויות גם כן בכמה תיגאן בהשוואה לדפוסים, וזה מוכיח לנו בלי שום ספק, שגם מאז ומקדם בתימן, היו להם נוסחות שנות בקריאה וגם בהשוואה לספרי הדפוס, ונמשכו מהם אלינו עד היום” (מסקנת מארי בהקדמתו שם, ועיי”ש באורך ובראיות נוספות).
ה. ולפיכך, יש תיבות שבהן נודעה המסורת ע”פ נוסחת תימן, מפי חכמי תורה דקדקנים ידועים או ע”פ חיבורים וכתבי יד, והולכים דווקא על פיהם, ולא כפי המובא בספרי המדקדקים. לדוגמא, כמ”ש מארי בתיבת “תֵּמֶס” (נ”ח, ט’) בזה”ל: “תמס. בנוסחת תימן התי”ו בצירי, וכן המנהג מפורסם בקריאה, אבל וַתֶּמֶס כעש (לעיל לט, יב) התי”ו בסגול. וכן נֵפֶל אשת, בכמה ספרים מדויקים הנו”ן בצירי, וכן המנהג פשוט בקריאה אבל כְנֶפֶל טמון (איוב ג, טז) הנו”ן סגול, ומאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דאבות שכן שמענו מפיהם נע”ג”. וכ”כ עוד בתיבת “אשרי” (א’, א’), “כי” (שם ד’), “מים” (שם ג’), “שולמי” (ז’, ה’), “יונקים” (ח’, ג’), “חלכה” (י’, י”ד), “מירדי” (ל’, ד’), “להררי” (שם ח’), “וקשתותם” (ל”ז, ט”ו), “ביקרותיך” (מ”ה, י’), “תמחץ” (ס”ח, כ”ד), “עניי עם” (ע”ב, ד’), “אנחנו” (ק’, ג’), “לחננה” (ק”ב, י”ד), “נאמנים” (קי”א, ז’), “ירושלים” (קט”ז, י”ט), “דחה” (קי”ח, י”ג), “שישלם” (קל”ז, ח’), “לעשוקים” (קמ”ו, ז’).
ו. ברור לכל כי יש להורות לעם את הקריאה הנכונה, במיוחד במקומת השגורים בטעות, כמ”ש מארי בתיבת “עזרנו” (קכ”ד, ח’), בשם מהרי”ץ זצוק”ל בזה”ל: “מהר”י צאלח העיר וז”ל העולם טועים שקוראים העי”ן בקמץ עכ”ל, ועל כן צריך כל מנהיג בקרב קהלו ללמדם שהוא סגול”. וכן בתיבת “ימרוך” (קל”ט, כ’),שווא המי”ם נע שהוא לשון אמירה, אלא שהתיבה באה בחסרון האל”ף. [וכן נראה להעיר במזמור ק”כ על קריאת הלמ”ד ב”שיר למעלות” השונה משאר שירי המעלות הבאים בה”א ומשגרת הלשון טעו בזה רבים].
