אילו היתה מטרת עשר המכות וכל האותות שנעשו במצרים, רק כדי להוציא את בני ישראל משם, לא היה צריך להרבות בהם כל כך. להשגת מטרה זו היה די במכה אחת, או בהפיכת לב פרעה להסכים לשלח את העם. הצורך בריבוי מופתים מוסבר בפסוקים הבאים: “בוא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ולב עבדיו, למען אותותי אלה בקרבו, ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה'”.
השרשת הידיעה של ” כי אני ה'” היא שהצריכה ריבוי המכות, כי רק בדרך זו תישמר ידיעה חשובה זו תקועה בלבבות.
“וידעתם כי אני ה'” הוא יסוד ושורש האמונה, המונחלת לבני כל הדורות באמצעות התבוננות בניסי יציאת מצרים.
כמו שכתב הרמב”ן: “האותות והמופתים הגדולים, עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כולה”. לפיכך נצטווינו להזכיר את יציאת מצרים שחרית וערבית, ולקיים מצוות רבות שהן זכר ליציאת מצרים. על ידי מצוות אלו אנו מחזקים ומחשלים את אמונתנו.
מרן הגרי”י קניבסקי זצ”ל בספרו “חיי עולם” אומר שכל האותות והמופתים שעשה ה’ במצרים, היו כדי לפרסם שהקדוש ברוך הוא שליט בעולמו ומושל בכל. לפיכך באו על פרעה מכות רבות ושונות, אף על פי שהיה אפשר להכניע אותו במכה אחת שתתמיד בו עד שלא יכול לשאתה. הוא נותן לכך דוגמאות. במכת דם וכן בקריעת ים סוף ראו שה’ יתברך שליט על המים. במכת צפרדע הוכחה שליטתו על הבריות שבמים. מכת ערוב הוכיחה את שליטת ה’ על חיות הארץ, ובארבה נראתה שליטה על הבריות המעופפות וכן על הרוח. במכת דבר ראו הכל שה’ יתברך שולט על חיי בעלי חיים, ובמכת בכורות ראו את שליטתו על חיי האדם. במכת כינים ראו שהקדוש ברוך הוא שליט על האדמה. במכת שחין הוכח שבריאות האדם ותחלואיו ביד ה’. במכת חושך ראו שה’ הוא המאיר לארץ, ובמכת ברד ראו שה’ יתברך הוא השולח עננים להמטיר על הארץ.
כל ישראל ראו את כל הנעשה במצרים, ראו כיצד ה’ נוקם את נקמתם ומשלם לשונאיהם מידה כנגד מידה. בין מכה למכה היה להם רווח להתבונן, כי כל מכה נמשכה ז’ ימים ואחריה היתה הפסקה של ג’ שבועות. וכאשר ראו את גבורתו של הקדוש ברוך הוא ואת יכולתו לעשות לפרעה כל מה שעשה, נתקעה בליבם הידיעה שיש מנהיג לבירה – “וידעתם כי אני ה'”.
זו היתה המטרה של נסי מצרים – להעלות את בני ישראל מהאמונה השכלית ולהביאם למדרגת אמונה חושית.
לעיתים נדמה לנו שאילו היה ה’ עושה נס גדול לעינינו, היה היצר הרע נעקר מקרבנו והיינו מתנהגים בשלמות. אך זוהי טעות גדולה.
אמנם השכל היה מתפעל מהנס, אך כדי לחוש את האמונה ולחיות אותה בכל רגע לא די בהתפעלות ארעית וחד פעמית. כי זמן קצר אחרי כן חוזר האדם להרגלו, וממשיך בשגרת החיים כבעבר. כך ראינו גם אצל בני ישראל, שאך אחרי שנתגלתה אמונתם ואחרי שנתחזקה על ידי כניסתם של משה ואהרון אל פרעה, שבו להרגלם – “ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה”. לכן הקדוש ברוך הוא הכביד את לב פרעה כדי להענישו וכדי להרבות באותות ומופתים, במגמה לרומם את כל הרואים אותם למדרגה חושית. ולא רק למען הרואים עצמם עשה ה’, כי אם “למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים, ואת אותותי אשר שמתי בם” – עם ישראל לדורותיהם ניזון מסיפורי יציאת מצרים, כי גם למענם למעננו ניתנו כל המכות, כאשר המטרה היא – “וידעתם כי אני ה'” לא רק ידיעה כי אם גם “והשבות אל לבבך”. השבת האמונה אל הלב, משמעותה אמונה חושית. לדרגה זו הגיעו יוצאי מצרים על ידי המכות.
אם נלך בעקבותיהם ונתבונן בדברים, נוכל גם אנו להגיע בס”ד לאמונה שכלית ואף לאמונה חושית.
מרן ה”חזון איש” זצ”ל אומר, שאמונה וביטחון שווים הם, אלא שהאמונה היא בכוח והביטחון הוא בפועל. כאשר אדם חדור באמונה חושית, הוא מנהל את אורחות חייו הלכה למעשה מתוך ביטחון בה’. כך ראינו אצל בני ישראל היוצאים ממצרים. ראשית דרכם באמונה, היתה אמונה שכלית. הגילויים של עשר המכות, הביאו את בני ישראל לאמונה חושית, והיא הולידה את התנהגותם קודם היציאה ובשעת היציאה, על פי מידת הביטחון.
כאשר זוכים למדרגות של אמונה חושית וביטחון בה’, כאשר רואים (רואים במציאות או בדרך לימוד והתבוננות) את היד הגדולה אשר עשה ה’ במצרים (ועושה עמו בכל יום), מגיעים ל”ויאמינו בה’ ובמשה עבדו”. התוצאה היא: “אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'”.
