“כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ…”.
בגמרא סנהדרין מבואר שבדורו של נוח השחיתו את דרכם לא רק בני האדם, אלא אף הבהמות שינו את התנהגותם. דבר זה מתבאר מתוך הפסוק “כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ”. ותמוה, לאדם שהוא בעל בחירה לעיתים הוא בוחר ברע יש מקום לדבר על השחתה; אבל לגבי בהמה שאין לה בחירה וכל מה שעושה על פי טבעה, לכאורה לא שייכת כלל השחתה?
בעל “בית הלוי” עונה על שאלה זו, בהקדימו כלל גדול במעשי האדם. ידוע שכאשר אדם מתרגל בעשיית עברות מסוימות, נעשה הדבר במשך הזמן כעין טבע שני שלו. מתפתחת אצלו תשוקה לחזור ולעשות את אותה העברה. ואף אם בשכלו הוא מכיר שמעשיו אינם טובים, מקשה עליו הטבע, שהשריש בעצמו, לשוב בתשובה ולהימנע מעשיית העברה.
ההשפעה הרעה שיש למעשה העברה אינה מצטמצמת לגבי עובר העברה בלבד, אלא פועלת בכל העולם הזה בכלל.
כשעובר עברה בפרהסיה, שאז בוודאי גורם שילמדו ממנו. אלא אפילו כשחוטא בצנעה, בינו לבין עצמו, כיון שנמשך אחרי איזו שהיא תאווה, הרי הוא מגביר את כוח התאווה הזו בעולם שמשרישה בטבע כל הברואים. ומכיוון שהושרשה התאווה גם בטבעם של שאר בני אדם, הרי הם נמשכים על ידיה ונכשלים בעבירה. ואפילו על הדוממים יש למעשי האדם השפעה, כמו שנאמר “ותבואו ותטמאו את ארצי”, שעל ידי מעשיהם טמאו את גוף הארץ. ומאחר שהשחיתו בני אדם את דרכם, הושפעו גם הבהמות וזה מה שנאמר: “וירא אלוקים את הארץ והנה נשחתה”. כלומר, שטבע הארץ בעצמו נשחת עד כי “השחית כל בשר את דרכו”. גם הבהמות.
אך כשם שהרשעים מגבירים על ידי מעשיהם הטובים את התשוקה לעשות טוב בעולם. נמצא, שכאשר אדם מקיים מצווה, הוא משפיע השפעה טובה על העולם כולו.
ואילו, אם עושה את המצווה בחדרי חדרים, יש במעשה שלו משום זיכוי הרבים ותיקון העולם כולו. לעומת זאת, כל מעשה רע מקלקל את שאר הברואים ואת העולם כולו.
וכן כתב הרמח”ל: “כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו, הנה הוא מתקלקל ומקלקל העולם עמו. ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם להיות לו לסיוע עבודת בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו.
על פי דין, מתבארים דברי הגמרא: “זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן, נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חברו בגיהינום”. לכאורה, לא מובן איך יקרה כדבר הזה, שהצדיק יזכה בחלק חברו שלא עמל בו? וכן להיפך, מדוע יתחייב הרשע בדבר שלא חטא בו? אך לפי הדברים הנ”ל מבואר הדבר היטב. ייתכן שיבוא הצדיק לעולם האמת וימצא לפניו המון מעשים הנחשבים לזכותו. יתמה ויאמר: ” הרי לא עשיתי את כל המעשים הללו מהיכן באו כל אלה לחלקי?” וכן הרשע עשוי להיות מופתע מריבוי מעשים רעים המיוחסים אליו. יתברר להם שכל זאת הגיע להם בגין שהשפעות שהיו למעשיהם על העולם כולו. לכן, הצדיק נוטל גם מחלק חברו שהושפע ממנו לטובה, והרשע נוטל מחלקו של חברו שהושפע ממנן לרעה.
מכאן נשכיל להבין מה רב ערכו של כל מעשה מצווה. הן במצוות שבין אדם למקום והן במצוות שבין אדם לחברו. מה רבה ועצומה זכותו של מקיים המצווה, ואפילו אם הוא נער צעיר, שבעשותו מצווה כל שהיא הוא מביא תיקון וקדושה לעולם כולו. מאידך, גדול ונורא הוא הפגם שבכל חטא, שעל ידו נגרם קלקול בבריאה וממנו מתפשטת טומאה בכל העולם. וההשפעות האלו הן לטובה והן לרעה, לא על הבריות לבד הן משפיעות, כי אם גם על החי ועל הצומח ועל הדומם. הבריאה כולה נתונה להשפעות של כל יחיד ויחיד.
אכן, מה גדול כוח המעשה של האדם!
