“כל ישראל ערבים זה בזה” הוא ביטוי שטבעו חז”ל , ומובנו המקורי הוא שכול יהודי נושא באחריות על קיום המצוות של חברו. לאחריות זו יש משמעות מוסרית וגם תוצאות הלכתיות מעשיות. בזמנינו רווח הביטוי במשמעות שונה , שלפיה כל יהודי אחראי על שלומו ורווחתו של חברו. הרב משה צבי נריה אמר, “מטבע לשון זו היצוקה לנו מימי קדם – אין זו רק מימרה נאה בעלמא, רעיון של אגדה שיש עמו זירוז של מוסר. צא ובדוק במקורות ותמצא שזהו יסוד איתן מוצק, בניין אב בהלכה, וממנו פינה לכמה גופי תורה. ולכשתדייק תמצא שנעוץ כאן כל המערך הפנימי של משמרת התורה והמצווה ביחיד ובציבור. ( “צניף מלוכה” ) .
מקור הכלל הוא בפסוק : “וכשלו איש באחיו” , ודרשו: “איש בעוון אחיו, מלמד שכול ישראל ערבים זה בזה”, שכשם שערב על הלוואה משלם ממון שלווה חברו ולא הוא – מפני שערב לו , כך ישראל ערבים זב בזה, וכשעובר אחד מהם עבירה מתחייבים כולם עליו – מפני שהיה להם למחות ולא מיחו. על הפסוק “ונפש כי תחטא” (ויקרא ה, א) – אומר המדרש : אינו אומר “נפשות כי יחטאו” , אלא “נפש” , שכול ישראל נקראו נפש אחת, שנאמר: “כל איש ישראל” – כולם כאיש אחד, ואם חטא אחד מהם – כולם ערבים זה בזה. ועוד שהערבות היא בין לחובה ובין לזכות: ” אתם ניצבים היום … כל איש ישראל” – כל איש ישראל, שכולכם ערבים זה בזה – אפילו צדיק אחד ביניכם, כולכם עומדים בזכותו, שאם במידת פורענות המועטת כשאחד חוטא כל הדור לוקה, במידה הטובה המרובה – על אחת כמה וכמה. יש ראשונים שכתבו, שאעפ”י שהמצוות מוּטלות על כל יהודי בפני עצמו – כל ישראל ערבים זה לזה וכולם כגוף אחד, וכשחברו חייב במצווה, הרי זה כאילו הוא עצמו חייב, וכשיש בידו למחות בעבירה ולא מיחה, הרי הוא כאילו עשה את העבירה.
ולא רק משום מצות תוכחה, אלא נחשב כאילו הוא עצמו חוטא באותו החטא. מטעם זה אומרים בווידוי ובתפילה “חטאנו” בלשון רבים, אעפ”י שהמתוודה לא חטא, לפי שכל ישראל ערבים זה לזה. וכן אומרים בווידוי: “על חטאים שאנו חייבים עליהם סקילה ושריפה וכו´” אעפ”י שהמתוודה יודע שהוא עצמו לא נתחייב בכך. וגם לזכות, כל אדם המוחה באחרים שלא יעברו עבירות, ומסייע להם לקיים מצוות המוטלות עליהם, נחשב כאילו קיימן בעצמו. ויש סוברים שעונש העבירות על מי שאינו מוחה הוא משום ביטול מצות עשה של תוכחה. לכלל זה משמעות מפליגה על תפיסת היחיד את עצמו ואת אחריותו לזולת, כדברי המדרש: שכל ישראל נקראו נפש אחת… ואם חטא אחד מהם – כולם ערבים זה בזה. למה הדבר דומה? לבני אדם שהיו באין בספינה, נטל אחד מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו: שוטה! אתה קודח תחתיך, והמים נכנסין וכולן אבודין! את היקף הערבות על פי המקרא אנו רואים במה שנצטוו בני ישראל בימי יהושע בן נון לעמוד בהר גריזים והר עיבל עם כניסתם לארץ, ולבצע טקס שבו התחייב העם לקיים סדרת מצוות. על פי חז”ל, התחייבות זו כללה אחריות של כל אחד גם על חטאי אחרים, ומאותה שעה נחשב עם ישראל כגוף אחד, שעשוי להיענש באופן קולקטיבי על חטאי היחיד.
הדוגמה לכך בתלמוד היא חטאו של עכן בן כרמי, שמעל בחרם שהטיל יהושע בן נון על העיר יריחו, וכתוצאה מכך נפלו חללים במלחמת העי. (ספר יהושע, פרק ז’) מלבד התוצאה הקשה, המקרא גם מציין את החטא בלשון מכלילה: “ויאמר ה’ אל יהושע … חטא ישראל וגם עברו את בריתי אשר ציוויתי אותם וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם. ולא יוכלו בני ישראל לקום לפני אויביהם… ” הרב נחום רבינוביץ’ במאמרו (תחומין יא) מסביר שבערבות ישראל זה בזה יש שני פנים האחת לטובת הזולת שעלינו להטיב עמו, גם מבחינה רוחנית – עלינו להשתדל למנוע ממנו את הנזק של חטאים ומצות תוכחה היא ביטוי לערבות, מאידך גיסא ניתן לראות את הערבות כאילו כלפי שמיא כלומר כל ישראל ערבים זה בזה להבטיח את קיום התורה והמצוות שבזה יתקדש שם שמים בעולם.
