לאחר שבסוף הפרשה הקודמת שואל משה שאלה קשה – “למה הרעות לעם הזה?” ומפרט שמאז שהגיע בשליחותו של השם המצב נהיה רק יותר גרוע.. ועונה לו השם בתחילת פרשתנו, שהאבות לא הרהרו אחרי מדותיו. ואף שלא התגלה להם בעוצמת הנבואה הגדולה כפי שנתגלה למשה רבנו. ולא נגלה עליהם באימתות שלו (שהם גם מבחינת דרגות הנבואה שהגיע אליהם משה) – עדיין הם לא הרהרו ולא שאלו..
וצריך להבין שהרי משה הגיע למקום יותר גבוה בנבואתו ובעוצמת הגילוי שהביא עמו. ואיך ייתכן שהיה חסר אצלו מה שאצל האבות היה בלי שום פקפוק? אלא מוסבר בתורת החסידות שהאבות היו שייכים יותר לבחינת המידות, ומשם הייתה תכלית עבודתם. אברהם מצד מידת החסד, (נתינה והשפעה), יצחק מצד הגבורה (עמידה בתוקף), ויעקב מבחינת התפארת (התכללות המידות). בעוד משה רבנו – עבודתו הייתה עבודת המוחין. השגה תכליתית ומהותית עד לדרגות נבואה שלא קם נביא כמשה…
מסביר הרבי מליובאוויטש, שדווקא בשל כך שמשה היה מבחינת מוחין היה קשה לו יותר הביטול. כי עניינם של המידות הם להרחיב (מלשון מידה) ולסבול גם מה שקשה לקבל. בעוד השכל לכאורה מבין שכך או כך צריך להיות ואיך אפשר לקבל ההיפך מהשכל הישר? וזו הייתה עיקר גדולתו של משה רבינו ועיקר עבודתו עד שהגיע לתכלית הביטול. וכמאמר משה “ונחנו מה” – כלומר אנחנו מגיעים מצד ה”מה” שאין בו הבנה “מה זה”. שזהו השער למקום שהשכל לא יכול לאחוז בו, והדרך לאחוז במקום נעלה כזה הוא רק מי שמסוגל לבטל את שכלו ולהתבטל לשכל האלוקי, שהוא הרי אין סופי, ובלתי נתפס בשכל אנושי.
ולכן משה יכל להעביר את התורה לבני אדם. כי התורה היא מהותו ועצמותו של השם, שמלובש בה אור אין סוף ב”ה ממש, והלומדים הם בעלי שכל מוגבלים. ורק בעל שכל (משה רבנו וכדוגמתו) שמסוגלים לבטל את שכלם לשכל האלוקי – יכולים להיות ממוצעים כדי להעביר את התורה לעם ישראל. וזהו שכתוב בתהילים פרק א “כי אם בתורת יהוה חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה” – כלומר שבתחילה הייתה התורה תורת השם, ואחר כך הפכה להיות “תורתו” כי מכך שנתבטל אליה נעשה אחד עמה, ויכול להמשיכה לעולם. וכמאמר “צדיק גוזר והקב”ה מקיים”, והיינו מכיוון שהצדיק הוא ממשיך אור אלוקי אין סופי ואין מי שיכול לעצור את הקיום של אור אין סוף ב”ה. שאין בה שום הגבלה.
מסופר שלאחר התוועדות חסידית ברוסיה בתקופות הקשות, כולם היו בתפיסה עמוקה כתוצאה מהחסידות, ואחוזים בנקודה שאין עוד מלבד השם, והכל בטל לרצונו לחלוטין. החסידים שהיו במצב רוח מרומם יצאו בלילה מההתוועדות בניגון חסידי. בתקופה ההיא המצב היה לא פשוט ליהודים ברוסיה בלשון המעטה, וסממנים יהודיים מובלטים וכן התנהגות שכזו, היו יכולים להביא לעונשים וייסורים קשים כפשוטו. שוטר שהלך ברחוב הסמוך שמע את הניגונים ושאל בתוקף “מי הולך שם?” החסיד ששר אמר בטון רגוע – “ביטול הולך…” החסיד בעצם היה מונח בכך שהוא שום דבר. השוטר קיבל זאת ולא המשיך לתבוע עוד דבר…. הסיפור הוא סיפור עמוק. שמראה מהו כוחו של ביטול. בכח הביטול, ובפרט בביטול של השכל ממש, העולם שמסביב מתבטל. והוא שהביטול הוא אמיתי ובקדושה…
היום עיקר עבודתנו היא לסיים את עבודת כל הדורות הנעלים שהיו לפנינו ולהביא לגילוי הגאולה האמיתית והשלימה. כיוון שקומות שלמות של תודעה באומתנו נתלבנו ונתבררו, נשאר לברר את המציאות הדקה ביותר והיא המוחין. השכל והמוחין תובעים מהאדם להבין כל דבר (ובצדק, שהרי זהו חלק מתפקיד השכל והמוחין), אלא שישנם דברים שהשכל אמור להסכים שאין מתפקידו ולא מיכולתו להבין או להתערב בהם. שם צריך השכל לדעת לזוז, ועד שמתבטל לגמרי. כי כשעושה כן פותח את השער לנשמה ולקדושה להיכנס במקומות כאלו שהשכל לא יכול להגיע אליהם מעצמו. והתהליך הזה החל בפרשתנו – שהקב”ה תובע ממשה ביטול זה ומסתיים בע”ה בקרוב ממש בביטולו של העולם למלכות שדי, ועד למלכותו של של שם הויה שלמעלה משם שדי בגאולה האמיתית!
