יסוד החסידות ושורש העבודה הוא הביטחון ואמר הג”ר בן ציון אדלר זצ”ל “ששש האותיות הראשונות בתורה ב’-ביטחון. ר’-רצון. א’-אהבה, ש’-שתיקה, י’-יראה, ת’-תורה”.
ראשון לכולם הביטחון. ומשמעותו לבטוח בה’ יתברך בלב שלם ואפילו אם קרובה צרה לבוא, על האדם לבטוח בה’ שירחם עליו להצילו.
לביטחון יש לצרף את הרצון, לבטל רצונו מפני רצון ה’. וההמשך אהבת השם. ואם יבואו עליו חלילה ייסורים ישכיל האדם לשתוק כמו שנאמר “וידום אהרון”. וכאשר יושלמו חמשת היסודות על ידי יראת ה’ יזכה לתורה.
הביטחון כצינור המוביל את השפע והברכה מן השמים לארץ. בדומה להעברת מים למקום שאינה אפשרית ללא צינור כך גם להמשכת ברכה ברוחניות ובגשמיות יש להתחזק במידת הביטחון.
וכשם ששפעת המים הזורמת בצינור נקבעת לפי רוחב הצינור, כך כמות הברכה המושפעת על האדם היא בהתאם לגודל מידת בטחונו. וכמו שהצינור צריך להיות שלם בלי רבב, כך הביטחון צריך להיות בשלימות ללא ספקות.
הגדרה לביטחון השלם אנו מוצאים בספר “חובת הלבבות”
וזה לשונו: אך מהות מידת הביטחון היא מנוחת הנפש הבוטח ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עליו שיעשה הטוב והנכון לו בעיניו אשר יבטח עליו וכו”. אפילו אם צרה קרובה לבוא, על האדם להיות שקט ושלו על סמך הידיעה כי הקדוש ברוך הוא בוודאי רוצה אך ורק את טובתו, ואי לכך ינהג עמו לפי מה שטוב בשבילו.
רעיון זה אומר הג”ר אורי שרגא הלוי קלרמן מבואר בפרשת השמיטה. וכי רק משום שישאלו “מה נאכל” ישלח להם ה’ את ברכתו, הרי אדרבא אם לא ישאלו מגיע להם עוד יותר? שאכן אם לא ישאלו יזכו לברכה שהמזון יתברך במעיהם וכמות של שנה רגילה תספיק לשלוש שנים. אך אם ישאלו יזכו אמנם לברכה, אלא שהפעם תהא זאת ברכה בכמות – בשנה אחת תגדל כמות תבואה הגדלה בדרך כלל בשלוש שנים. על ידי כך תהיה לצד הברכה גם תוספת טרחה.
רואים אנו כאן שני דברים: א) הבדל בין מקיימי מצוות עם ביטחון או בלי ביטחון. ב)את היסוד של חובת הלבבות – “מה נאכל” מבטאת פגם בביטחון, וממילא מובן שאדם זה לא יזכה לברכה הגדולה של מזון המתברך במעיו. “ברוך הגבר אשר יבטח בה'” – כאשר יש “יבטח בה'” מתקיים גם “ברוך הגבר”. ואימתי ייאמר על הגבר שהוא אכן בוטח, אך ורק כאשר הוא בטוח ושקט מתוך ידיעה שאין מקום לדאגה.
מי שמתחזק במידת הביטחון זוכה שתבוא ברכה אל תוך ביתו וכמו שנאמר: “ברוך הגבר אשר יבטח בה'”.
