לאחר שלושים ושמונה שנים של נדודים מאז חטא המרגלים, נפרדים עם ישראל בפרשתנו משני עמודי התווך של ישראל מנהיגי הדור, האח והאחות – מרים ואהרון, שזיכו את העם במשך כל שנות המסע בבאר המים ובענני הכבוד. על מיתת הצדיקים הללו אמרו חז”ל שהיא מכפרת ולכן נסמכה פרה אדומה למות מרים , ופרשת בגדי הכהונה למות אהרון. שני הפרנסים הטובים הללו נחסרו מישראל דווקא ערב הכניסה לארץ לא בגלל עוונותיהם עצמם, ולכן מיתתם נחשבת כבאה לכפר על הדור כולו.
וצריך עיון איך ייתכן שהאחד ייענש וכולם מתכפרים? ביאר הרב משה יחיאל שכל צדיק וצדיק שקול כחלק מהציבור, אם יותר או פחות. בהתקפת ישראל על העיר עי כתוב שמתו “כשלושים ושישה איש” (יהושע ז, ה) , כ’ הדמיון מלמדת שלא מדובר על מספר מדויק והרד”ק מביא בשם חז”ל: “שמת יאיר בן מנשה שהיה שקול כשלושים ושישה איש רובה של סנהדרין”. וכן “ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה’ ויך בעם שבעים איש חמישים אלף איש” (שמואל א ו, יט) , רש”י מביא בשם חז”ל: “שבעים איש שכל אחד היה שקול כחמישים אלף , או חמישים אלף איש שכל אחד שקול כשבעים סנהדרין”. מכאן שיש צדיקים שבכוחם הרוחני הם מחזיקים בסגולה המונים של כלליות עם ישראל. אין ספק שמיתת הצדיק מטביעה רושם על העולם, העולם סובל “פנה זיוה פנה הודה פנה הדרה” ויש פחות כוחות נפש לאלו שנשארו.
וזה גופא משמש להם כפרה, כיוון שקיבלו מכה רוחנית כזאת שנעדרה מהם השפעת הצדיק. גם מידת הדין אינה ממשיכה לתבוע עונשם, כי נשארו יתומים בלי אב , ואינם אשמים כל כך על שגגותיהם כי חסר מהם אותו הכוח הרוחני הסגולי. השל”ה שואל כיצד ניתן לומר כי מיתתם של צדיקים מכפרת על העבירות, ופותח לנו דף חדש, והרי נאמר בגמרא (סנהדרין קי”ג : ) שבשעה שצדיק אבד מהעולם הרי זה סימן כי רעה באה לעולם , שנאמר “מפני הרעה נאסף הצדיק” (ישעיה נז, א) וכיצד ניתן לומר שמיתת הצדיק היא מכפרת עלינו ומונעת את הצרות? בדומה שואל רבי יעקב מליסה בעל נתיבות המשפט , אין שום הגיון לומר שמיתת הצדיק שמת בחטאינו, יהיה כפרה על החטא? השל”ה ורבי יעקב מליסא תירצו שרק כאשר מיתת הצדיק מעוררת אותנו לתשובה יש כאן כפרה, אולם אם למרות מיתת הצדיק לא התעוררנו לתשובה , להיפך זה סימן לרעה המתקרבת לעולם. המלבי”ם כותב, כי מה שמכפר הוא רק ההספד שמספידים את הצדיק , ומזכירים כיצד הם התמודדו ועשו מעשים טובים מעוררים את העם לשוב בתשובה וללכת בדרכיהם הטובים, ובכך מתכפרים עוונות הדור.
יתירה מזו כתב המהרי”ט שמיתת הצדיק מכפרת רק בתנאי שעם ישראל חיים באחדות, ומרגישים אחד את השני, ואז כאשר קורה דבר לאחד , ובפרט לצדיק זה מכפר לכולם, משום שכולם מרגישים שאת הכאב אצלם, ואילו אם אדם לא אכפת לו ממה שקורה לשני, ובפרט במיתת הצדיק הדבר אינו מועיל ואינו מכפר. רבי יצחק קארו (רבו ודודו של בעל השולחן ערוך) הקשה מדוע התורה דימתה את מיתתה של מרים לפרה אדומה, ולא לקורבן חטאת או אשם שנועדו לכפרה. שהרי פרה אדומה אינה קורבן גמור ? וביאר רבי יצחק, שכוונת חז”ל , שאדם שאינו מחדיר לעצמו הרגשה ואבלות על מיתת הצדיק , לא די שהיא אינה מועילה לו, אלא להיפך היא רעה גדולה לעם ישראל כולו. ורק כאשר הוא מרגיש במיתת הצדיק שכעת אין מי שידריך אותו והוא נכנע ומשפיל את גאוותו , עד שמרגיש את עצמו עפר ואפר אז הדבר מכפר לו.
